לני בודד. לא היו לא חברים "אמתיים" אז הוא המציא כמה.
אז מה?
לני שכח כבר מזמן איך נראים השמים, או עננים.
הוא נמצא בחדרו כל היום, כל יום. הוא לא יודע מתי זה עכשיו,
אבל זה לא ממש משנה לו.
הוא כבר לא זוכר מתי זה עכשיו.
הוא נמצא בחדר שלו כל-כך הרבה זמן, לבד.
בלי חלונות או כל קשר לעולם החיצון.
מדי פעם, כשהוא ישן, הוא שומע את הדלת נפתחת ונסגרת.
כך הוא מקבל את הארוחות. כל-כך הרבה זמן בחדר שלו, לבד.
משהו אומר לו שזה לא החדר שלו. משהוא קטן ששוכב לו בתחתית
הראש, ממש מתחת לעיניים. משהוא שכל הזמן אומר לו:
אתה לא צריך להיות פה! אתה לא שייך לכאן!
אך ככל שהזמן עבר, לני שמע אל הקול הקטן הזה פחות ופחות, יותר
ויותר חלש, רחוק, ומהדהד.
והיום לני הפסיק לשמוע את הקול הקטן לגמרי.
לני לא ישים לב להיעלמותו של אותו קול קטן. לני גם לא יתהה
יותר למה הוא כאן, לעולם.
שמונה שנים שוהה לני בתא הזה, בלי תחושת זמן, מגיל שלוש,
מבודד מהעולם החיצון. בלי לדעת דבר על עצמו.
ללני זה כבר לא ישנה הרבה, לני מת הבוקר, מבדידות.