קטע שכתבתי בגיל 15, תהנו...


כשבני זוג נפרדים, הם מפרידים נכסים. בעולם החומרני בו אנו
חיים, אקט חשוב הוא לפרק את החבילה ולקחת כל אחד את חפציו,
הוגן והגיוני. הדברים מסובכים יותר כשיש ילד. ההורים על פי
רבים לאן ילך הילד. "זה לא לוויכוח כלל", אומרת האם "הילד צריך
את אמו כמו אוויר לנשימה. "אמא יקרה לי" "אין כמו אמא" כל כך
הרבה שירים מדברים על החשיבות של אם לצאציה" "מה את מקשקשת"
ממלמל תחת שפמו האב הזועם "אליי יילך הפעוט, הוא התחיל אצלי
כפיסה לבנבנה ומשוועת לעזרה, לי ראוי הקטן", השופט יושב,
מאחורי שולחן שופטים גדול, פרצופו המכורכם מכווץ בציפיה לסיגר
קובני משובח "הילד יבחר". "את מי אתה אוהב חמודי?" "תבחר הורה
מתוק, אחר כך גלידה", אבל הילד חסר אונים מול הסיטואציה, לא
רוצה לבחור הורה מבין האנשים האלה, השומרים שלו בעולם. יש פה
בעיה. ההורים מחפשים תשובה, ועורכי הדין מחפשים פילגש יקרה.
חודשים של התלבטות, משפט גירושין ארוך ומכאיב משתלט על חיי
כולם, ואין תשובה או  מוצא. ואז נמצא הפיתרון, פשוט ויפה,
חלוקה הוגנת, של היצור שהביאו הצדדים לעולם ברגע של חולשה
וחרמנות, כל אחד מקבל את מה שהוא הביא. כידוע,  גוף האדם מורכב
מזוגות של כרומוזומים, 23 זוגות, כל אחד מחולק לתכונה מהאב
ומהאם. מדוע שלא יחולק הנער הקט? כרומוזום, כרומוזום יחזרו
חלקי הדי.אנ.אי ליוצרים של הבחור. האם הביאה את העיניים
החומות, היא תקבל גן של עיניים חומות עטוף בצלופן חגיגי.  האב
טרח והביא את שיעור הידיים? יקבל האב את גן השיעור. תכונה אחר
תכונה יחזרו הכרומוזומים להורים הגאים. והנה יש פיתרון.
אמבולנס גדול בא לבית המשפחה, לקח את הילדון לבית החולים,
והילד שוכב מפוכח ומביט בתקרת האמבולנס, הוא לא מפחד בכלל, הוא
יודע שהוריו יגנו עליו, כל רע לא יעונה לו. בבית החולים אלנוקה
גדולה מביאה אותו לחדר מלא כלי ניתוח, המנתח מחייך אליו, לפחות
ככה זה נראה, מבעד למסיכת המנתח. הדרדק אינו יודע איזה ניתוח
מחכה לו, אבל הוא יודע שאמא ואבא יקחו אותו ויקנו לו בובה
גדולה של בלבזאור, כי הוא גיבור קטן, את האומץ הוא קיבל מאבא.
התהיות נגמרות כשהוא מחייך ונכנס לממלכת החלומות. הניתוח אורך
זמן. המנתחים מסדרים וממינים שיהיה צדק. והנה הם גומרים את
עבודם. צינצנות גדולות מחכות לאמא ואבא, תוויות מודבקות עליהן:
"שיער, אבא" "אף, אמא". ועכשיו אמא ואבא לוקחים את הצינצנות,
משווים, נוסעים משם במכוניתם. כולם מרוצים, האם,האב, הצינצנות
נמזגות לתוך כוסות  הקוניאק. "לחיים!" צועקים כולם ומרימים
כוסות בחדווה. זהו, עברה הסערה. כולם מרוצים, לוגמים קוניאק,
אין מחלוקות יותר. אבל מה, מישהו חסר.