בתוך תוכי ישנו יצור,
בתוך גופי הוא שם סגור,
ועצוב לו, וקשה,
וכל היום חושב רק ש...
הוא רוצה לצאת ולהפסיק להיות בודד
אבל זה לא קל, הוא חושש ומפחד.

וכך מציץ מתוך עיני, עמוק מבין האישונים,
יצור קטן, יצור ביישן, שמקנא קצת שם בפנים.
בכל מי שיכול לצאת, וקצת לחקור ולגלות,
קצת לצחוק ולהנות ולהגשים בדרך כמה משאלות.
ואז בכעס הוא צועק: "לא רוצה יותר לראות"
את שתי עיניי הוא מכבה ושופך מהן דמעות.

לכן - זכרו - כשעיני כבויות ולבי סגור,
זו לא אשמתי, זאת אשמת היצור.