זו הייתה אהבה ממבט ראשון
אילו בך היא הביטה
אולם מר צחוק גורל ועלוב הארמון
שבעמל לבך בנית

וניפצת תקווה, אכזבה מתפרצת
לכסות עוד שרידים אחרונים בגאות
ממלאת בכאב לב מתוסכל ונוצצת
להזכיר לך עול נשא העליבות

לו הבטת, היה זה הכל משתנה
נרגן קמט זועף במצח
הגם פשר לו אין, אם ארמון שנבנה
מתמוטט לרגליך לנצח?

הגורל הוא מוג-לב, וכי למה לסמוך
על לגלוג משכר של יעוד
כי הרגע קצר והנצח ארוך
ומה אם נפלה בו טעות?

הכדאי לאבד את אשר לאדם
אם ברגע אחד הוא יכול
לעמוד במזל בייעוד הרם
להפסיק את הצחוק הגדול?