זה היה כל כך פתאומי. לפני שנייה התהלכו פה עשרה פרצופים
שיכורים עם בירה ביד אחת ועם כוסית וודקה ביד שנייה...
ליהי נתנה לעומרי בחדר האחורי, מרים התנשקה עם אביעד כשהוא
כמעט נופל מרוב השיכרון וכל האחרים סתם התהלכו כמו (למה כמו?)
שיכורים בסלון של הבית שלי. ההורים נסעו לשבוע חופש והשאירו לי
את הדירה. אחרי הכל, אני כבר בן 19. אז החלטתי לעשות פה
מסיבונת קטנה, כי...לא כל יום יש חופש לכולם מהצבא.

היה ממש שמח. סיפרנו בדיחות ונזכרנו בימי ילדות מאושרים..
שתינו, אכלנו קצת גלידה ועוגות... תומר כבר שכב על הרצפה, נרדם
כמעט. אני סתם ישבתי על הכורסה והסתכלתי מסביב. החדר קצת
הסתובב לי בראש וזה היה די מעצבן ורציתי שזה יעצור קצת. אבל
היה לי קצת קר, אז המשכתי לשתות.

אחרי בערך שעתיים וחצי, בשעה 3 בבוקר, הגיעו פתאום ליהי ועומרי
מהחדר שלי. ליהי הייתה אדומה ועומרי היה שיכור והתנדנד מצד
לצד.
"נו, אז איך היא נותנת?" שאל רון במין מבט קנאי במצקת.
ליהי מייד נהייתה פי שלוש יותר אדומה ממה שהיא כבר הייתה, אם
זה אפשרי.
"סתום את הפה." היא אמרה בשקט ועומרי התנפל על רון, אבל רון
נראה הרבה פחות שתוי ממנו, אז הוא ישר הכניס לו בעיטה במקום
הנכון ועומרי כמעט נפל משיכרון (או שמה מכאבים?)
ליהי אמרה:
"אני הולכת. מרים, את יכולה להסיע אותי? את נראית לי הכי פחות
שתויה פה." מרים עזבה רגע את אביעד והסתכלה עליה.
"שרון יסיע אותך." אמרה וחזרה לאביעד שנראה כאילו שהוא ישן
בעמידה. רון הסמיק. "הגעתי ברגל אבל..." הוא אמר.
"יופי, אז תלווה אותי ברגל. לא חשוב."
"אוקיי." הוא אמר, שוב מסמיק כמו ילדה.
"גם אני הולך." אמר עומרי.
"אם אתה מסוגל עדיין ללכת." אמרתי, והוא ענה:
"אני חייב, אימא שלי תהרוג אותי. אמרתי לה שאני חוזר ב-2
בלילה. היא בטח הכינה עוגה לכבודי." כל מי שהיה במצב סביר כדי
להבין זאת, צחק.
אחרי ששלושתם יצאו, מרים משכה את אביעד לחדר האחורי.

עכשיו נשארו ארבעה אנשים בחדר: אני, תומר, יניב שישן על השולחן
ויעל, החברה של תומר. יעל הייתה די שיכורה גם, אבל היא עדיין
לא התנדנדה מצד לצד. תומר שכב על הרצפה כמעט ישן.
"אני חושבת שאני צריכה ללכת." אמרה יעל ונתנה סטירה לתומר שאמר
"מממוווווו" בתשובה.
"את רוצה שהוא ילווה אותך?" שאלתי.
"המשפחות שלנו מחכות ביחד בבית שלי..."
"אני לא בטוח שהוא מסוגל ללכת עכשיו לאנשהו." עניתי, מתנדנד על
מושבי מצד לצד.
"אז אני אסיע אותו... בוא, ניקח אותו למכונית."
רציתי להגיד לה שגם היא יותר מדי שיכורה בשביל לנהוג, אבל אתה
לא אומר דבר כזה לבחורה. אם אתה לא חבר שלה, אז זה כמו בגידה,
לדאוג לה. אז פשוט קמתי ועזרתי לה "לשים" את תומר בג'יפ שלה.
אחרי זה גם עשינו את אותו הדבר ליניב, כי הוא גר שני מטר
מתומר, ויעל התנדבה לקחת גם אותו הבייתה. אחרי שהם הסתלקו,
חזרתי לביתי.
פתאום היה נורא שקט. לפעמים אפשר היה לשמוע את מרים מהחדר
האחורי אבל זהו זה.
שתיתי לפחות עוד שני בקבוקי בירה לפני שמרים ואביעד הופיעו
בפתח ואמרו שהם הולכים. אביעד פשוט אמר: "כבר מאוחר, היה נחמד
נורא, ביי ביי." ומריים לא אמרה כלום, הם פשוט הלכו אחרי זה.

אני זוכר שאז פתאום השקט היה כל כך חזק בבית, שכמעט נפלתי מרוב
כאב. הוא היה צורב, כאילו שהוא צורח, עמוק בתוך האוזניים שלי
והכאיב נורא. הוא היה קר, ומצמרר,כמו דם. הוא היה דק, חזק
וגבוה, כמו הצליל הכי גבוה בכינור, רק שהצליל הזה היה הרבה
יותר דוחה. כמעט צרחתי גם אני. אני זוכר שהתהלכתי באפסות בחדר
ועשיתי לא כלום. אחרי זה התיישבתי על הכורסה, תפסתי את ראשי
בידיי והסתכלתי למטה.

אני לא יודע כמה זמן אני כבר יושב כך, אבל יותר משעתיים, זה
בטוח. אני פשוט לא מבין איך זה קרה כל כך מהר. לפני שנייה
התהלכו פה עשרה פרצופים שיכורים עם בירה ביד אחת ועם כוסית
וודקה ביד שנייה, ופתאום הם כולם נעלמו. היו פה, קרובים כל כך,
ועכשיו אינם. הם הלכו, והשאירו אותי לבד לגמרי,לבד, לבד, לבד.

ועכשיו אני טועם את טעמה האין סופי של הבדידות...

תאריך סיום הכתיבה:
9.1.2002