סיימתי מהר את ארוחת הצהריים שלי. אכלתי במהירות, כשיש לך
פגישה עם אלוהים - רצוי לא לאחר.

אתם בטח חושבים איך לי יש פגישה עם אלוהים. חבר שלי קבע לי
אותה. יש לו שם קשרים עם המזכירה של אלוהים. אולי שמעתם עליו,
הוא נרצח בפיגוע בסבארו. לילה אחד הוא פתאום הופיע לי בחלום
ושאל אם אני רוצה לפגוש את אלוהים. אמרתי שכן, אפילו בלי
לחשוב. למחרת הוא שוב הופיע. הוא אמר שהפגישה תתקיים מחר בשעה
16:00 ושמישהו יבוא לאסוף אותי.

בדיוק כשסיימתי לנקות את השולחן, שלוש דפיקות על דלת הכניסה
קטעו את הזמזום שלי. לא ציפיתי למישהו בשעה הזו, עדיין היה
מוקדם.  "בטח עוד יום התרמה לילדים מפגרים" אמרתי לעצמי. הצצתי
דרך העינית של הדלת, נזהר שלא לעשות רעש שיסגיר שיש מישהו
בבית. בצידה השני של הדלת ניצבה בחורה בלונדינית לבושה לבן.
פתחתי את הדלת בחדשנות.

היה לה פרצוף לבן ומבט טהור בעיניה הכחולות והגדולות שבהו בי.
"שלום אבי, אני רחל. אתה לאלוהים, נכון?!". המילים נעתקו מפי
ולכן רק הנהנתי בראשי. "כדאי שנמהר, אלוהים לא אוהב שמאחרים".
היא הסתובבה לכיוון המעלית. נעלתי את הדירה וחיקיתי את צעדיה.
שמתי לב שרגליה לא ממש נגעו ברצפה, היא הלכה קצת מעל, היא הלכה
על אויר. ירדנו במעלית ויצאנו לרחוב הראשי.

שאלתי אותה לאן אנחנו הולכים. שערתי שהדלת למשרד של אלוהים
חבויה לה בבית כנסת כלשהו. "לבית קברות" היא השיבה. נראה לי
טיפה מוזר שהכניסה היא דרך בית קברות. מצד שני, אולי זו בדיחה
שחורה של אלוהים.

בדרך דיברנו קצת על החיים אחרי המוות, על אלוהים ואיך לא, על
המצב בארץ. היא סיפרה לי על גן עדן. המקום קטן מהצפוי. העננים
שמשמשים למגורים כבר החלו להצהיב וריח של זבל מקדם את פניך.
אנשים ממורמרים והאוירה יותר מזכירה את המקום החם למטה, אבל על
זה אסור להם לדבר. קצת מזכיר לה גם את ניו יורק (לפני הפיגוע).
יש פשע ומלוכלך, לפי מה שהבנתי אלוהים איבד קצת שליטה על
המקום. עכשיו גם קצת צפוף אחרי הפיגוע בתאומים אבל הם
מסתדרים.

היא סיפרה לי שיש גם אזור מיוחד לבעלי חיים. ויש גם כמה
סלברטיז כמו לאסי והכלב של קלינטון, באדי, שהצטרף לא מזמן.
מסתבר שגם בגן עדן יש עדיין אפליה.

מה שעוד התברר לי שגם מה שאנחנו, החיים, עושים בכדור הארץ
משפיע על מצבם. אולי בגלל זה מצבם כל כך רע.

כשהגענו לבית הקברות היא הובילה אותי לחלקה רחוקה ליד הגדר.
המצבה הייתה ריקה ככל המצבות שבסביבתה. אלו היו מצבות של
תינוקות שמתו בלידתם, ננטשו או לא זוהו. צמרמורת טיפסה במעלה
עורפי כשרחל החלה נכנסת לאחת המצבות. היא אחזה בידי ומשכה אותי
אחריה. נרתעתי אך המשכתי ללכת.

לפתע השתנתה התפאורה ועמדתי בחדר רחב ידים. קירות לבנים
וגבוהים וספות אדומות המשרות אוירה נעימה על השוהים בחדר. מולי
ניצב שולחן עץ גדול ומאחוריו ישבה מזכירתו של אלוהים. היא זו
שסידרב לי את הפגישה עם אלוהים. ביקשתי ממנה שתמסור ד"ש לחבר
שלי, בני. היא קרצה והבטיחה שתמסור לו. היא הייתה לבושה חליפה
כחולה ונראתה עסוקה במסמכים שעל שולחנה. "אלוהים מיד יתפנה
אליך" היא זרקה באוויר. "שב בבקשה". התיישבתי על הכורסא האדומה
ליד דלת הכניסה למשרדו של אלוהים.

כעבור חמש דקות נפתחה דלת המשרד לרווחה. נכנסתי מיד למשרדו של
אלוהים. כמו שאמרתי כבר קודם, אלוהים לא אוהב שמאחרים.

המשרד היה קטן מהצפוי ואלוהים ישב על הכורסא ליד האח. בידו
האחת סיגר ובשניה כוס קוניאק. כמו משרד הקבלה גם המשרד של
אלוהים היה מלא בצבעים עזים והקרין חום ונעימות.

יותר מהכל ציפיתי לראות את אלוהים. איך היצור הזה, שטוען שברא
את העולם נראה. הוא נראה כאדם רגיל. קצת נמוך, שערו לבן וניתן
היה להבחין בכרס קטנה מבעד לחליפת הטוקסידו. הדבר היחיד שהבדיל
אותו מאיתנו, בני האדם, היו עיניו אלה לא היו סתם עיניים אלא
ממש יכולת לראות את נפשו של אלוהים מבעדם. עיניו לא היו כשלנו.
הם היו בעלות צבע אחד. עיניו היו ורודות, עיני אדם מאמין, אדם
עם חזון. אך נראה כי לאחרונה, במאה השנים האחרונות, החל גוון
השחור להשטלת על עיניו של אלוהים. השחור התחיל לבצבץ מקצות
העין ואכל את החזון הורוד לכיוון המרכז עד שכמעט נעלם.

"שב". היה לו קול כמו לרפי גינת. ישבתי, הרי אי אפשר לסרב
לאלוהים.
לא ידעתי מה להגיד לו, בכל זאת זו לא שיחה רגילה. הוא הציע לי
משהו לשתות אך סרבתי, רציתי להגיע לעניין.

"מה שלומך?", נפלט לי ומיד התחרטתי על כך. "לא משהו, אני
מרגיש כי כל העולם מונח על כתפיי". הוא השיב בבדיחה וצחקק,
משתעל מעשן הסיגר החונק אותו.

אף פעם לא תיארתי לעצמי את אלוהים כשתיין ומעשן. לא תיארתי
לעצמי שהישות הגדולה ביותר ביקום נכנעת לפיתויים הקטני של
החיים כמו נער מתבגר.  

החלטתי שצריך לגשת לנקודה. התחלתי לזרוק לעברו שאלות, כל
השאלות שעברו לי בראש. "תגיד אלוהים, למה?
למה אתה משאיר אמהות לבכות על קבר בניהן?
למה אתה קובר אלפים מתחת לערמה של מתכת?
למה אתה זורע ואחר כך עוקר מן השורש את העץ?
למה אתה בונה והורס, מוליד ורוצח, בורא ומחלל?.
אלוהים, אנחנו סובלים שם למטה, בבקשה, לפני שיהיה מאוחר
מידי".
הייתי אחוז התלהבות, בקושי זכרתי לנשום בין שאלה לשאלה.

"דבר ראשון אתה יכול לקרוא לי אלי, זהו שמי בפי חברי". שמחתי
על ההכללה בין חבריו של אלוהים, סליחה - אלי. "בהתחלה הייתם רק
כמה צעצועים בעולם מקרטון. בניתי אתכן כי היה לי קצת משעמם כאן
לבדי. לאט לאט פתחתם מחשבות ורצונות משלכם ולא יכולתי לשלוט
עליכם עוד. עכשיו כבר איבדתי תקווה. אז מידי פעם, רק בשביל
השעשוע, אני עושה איזה אסון קטן. נראה לי שקצת הגזמתי לאחרונה,
אבל לא נורא". יותר מהעובדה שאנחנו בעצם היינו צעצועים צרמה
שלי העובדה שאלוהים כבר הרים ידים. הוא ויתר מלנסות לשפר את
מצבנו. עכשיו, שאנחנו אדונים לעצמנו, אנחנו חסרי אלוהים, אט אט
הורסים את עולמנו, עד שלא נהיה עוד.

הוא לגם לגימה גדולה מהכוס ומילא לעצמו עוד קצת קוניאק. המשכנו
לדבר עוד קצת על עניינים ברומו של עולם אך שיחתנו נקטעה מפאת
קוצר הזמן. אלי היה עסוק מאוד עקב המצב השורר בגן עדן. ושלא
נדבר אפילו על גהנום.

יצאתי ממשרדו של אלוהים וראשי קודח ממחשבות. חייכתי חיוך צנוע
למזכירה והודתי לה. בדרך החוצה עברתי בחנות המזכרות של גן עדן
וקניתי לי בובות של אדם וחווה. כשיצאתי חזרה אל העולם האמיתי
מצאתי את עצמי בביתי. התקלחתי בזריזות והלכתי לישון שינה עמוקה
לא לפני שהודעתי לבוס שאני לוקח חופשת מחלה.

למחרת התעוררתי מאוחר בבוקר והכנתי לעצמי קפה. בזמן שהקומקום
רתח הדלקתי רדיו ושמעתי שאתמול בלילה היה פיגוע בחדרה. שאלתי
את עצמי למה?.

הקריין ברדיו הודיע בקול של שגרה כואבת  על שישה הרוגים.
אז למה? למה אלוהים שיכור, ואנחנו מתים?