יש משהו נוסך אומץ באווירה שמקיפה אותנו עכשיו. לפחות בשבילי.
עצים ודשא בשעות אחה"צ, באור דמדומים עייף, תמיד היו בשבילי
נוכחות מרגיעה.
אני יושבת איתך בחצר של הבניין הזה, מביטה בכפות רגליי. בראש
שלי הסצינה נראית כנראה אחרת לגמרי ממה שהיא באמת.

ובכן, אני עושה את זה. שלוש נשימות מהירות, שקולות לשלוש מילים
שלקח לי הרבה מאוד זמן לבטא.
שלוש נשימות מהירות והשמיים נופלים.

טוב, זה היה מפתיע. עד שנפל לי האסימון לקח קצת זמן. בכל אופן.
היא שמה אותי איפה שאני לא יכול ממש ללכת לשום מקום. הסיטואציה
הזאת בהחלט מביכה. מה שכן, היא נראית לי באור קצת אחר עכשיו.
אשכרה, לא היה לי מושג.
אבל באמת שיש לה חוש מחורבן לטיימינג. הלוואי ויכולתי לעזור,
אבל לעזאזל, עכשיו התמונה שונה לגמרי.
"אה.." אני אומר, כמו אידיוט. המם. היא בטח מתחרטת על הרגע
שהיא פתחה את הפה, והאמת, גם אני.
אבל זה לא כאילו לא עמדתי מול סיטואציה כזאת בעבר. בסדר. נו,
הזמן דוחק.

למה עשיתי את זה? ידעתי את התוצאות מראש, ידעתי בדיוק מה יהיה.
רק למה גזר הדין שלי מתעכב ככה? הישיבה שלי הולכת ונעשית
מכווצת יותר ויותר. העקבים מתקרבים לישבן, הברכיים לסנטר,
הכתפיים אחת לשנייה.
אני רואה אותך רק בזווית העין, אבל זה לא מפריע לי לראות הבעה
משונה (יחסית למצב הזה) של בטחון. אני חושבת שאני צודקת, למרות
היכולת האגדית שלי למיסאינטרפרטציה של מה שאני רואה. ובכן, אני
מחכה.
שוב, החרטה מציפה את ליבי ולא עוזבת כבר שעה. או עשר שניות,
תלוי איך מסתכלים על זה. למרות האורות הצהובים של המנורות,
ששופכים את עצמם על העצים הירוקים והשיחים המשונים שצומחים
בחצר המשונה שלך, שכנראה ייקח זמן עד שאני אזכה לראות שוב, לא
בגללך, בגללי. למעשה, אני מתחרטת על שהצלחתי לקלקל נוף כל-כך
יפה (יחסית לת"א) בזכרון המר הזה. אבל זה עדיין לא זכרון, אני
שקועה עמוק בלב הרגע.
אני רוצה להגיד שאני מצטערת או משהו, אבל מעבר לזה שזה יהיה
אידיוטי, כרגע פתחת את הפה. יצאת אולי אפילו יותר מטומטם ממני,
שלקח לך הפסקה דראמטית של שתי שניות עד שהצלחת להגיד "אההה".
אבל אתה האחרון שאפשר להאשים אותו.

אני מעביר בראש את כל החברות ואקסיות שעברתי מאז שאנחנו
ידידים. מצד שני, אני גם לא יודע כמה זמן זה נמשך, חוץ
מ"הרבה", וגם זה על סמך שברי מידע סטייל "לוקח לי הרבה זמן
להשיג אומץ בשביל דברים כאלה" ו-"לא רואים עליי כלום אף פעם".
לעזאזל, אבחנה דקה.
אוקיי, אני יכול להגיד קצת יותר מזה עכשיו. "ממש לא ראיתי את
זה בא," honesty is the best policy, במיוחד כשמדובר במובן
מאליו. חוץ מזה שקשה להגיד משהו אם אתה לא יודע בעצמך מה אתה
רוצה.
המידע עדיין מתעכל אצלי, מהר כמו שהכל מתעכל אצלי, אבל לא מהר
מספיק.

בעצם, כשאני חושב על המצב הנתון קשה לי לראות איפה הבעיה. אני
בטוח שיהיה בסדר, למרות שקשה לי לחשב עד כמה היא רצינית.

אה, באמת? חדות אבחנה מרשימה. ברור שלא ראית את זה בא, אבל
בנוגע לכמה אתה מרוצה מזה שזה בא, אתה יכול לפרט קצת יותר.
אבל אין בעיה, ברור שלא. אף פעם אין.
איכשלאיהיה, אני דווקא כן יכולה לדמיין "מה קורה עכשיו". כמו
שאני מכירה אותך, אתה בטח חושב עכשיו משהו כמו "אני ממש לא
אוהב לפגוע באחרים", אבל כבר חצי שנה ש'אחרים' נפגעים, ואוספים
את שברי הזכוכית שלך לתוך עצמם.

למה היא שותקת? אמור להיות מה הרבה יותר מה להגיד עכשיו. טוב,
כנראה אני צריך לעשות את הדיבורים, משהו כמו "סורי," או "לא
התכוונתי", אבל באור הזה, היא נראית כאילו מגיע לה משהו הרבה
יותר טוב מזה.
העניין הוא שהתכוונתי ועוד איך שהדברים יהיה כמו שהם מהצד שלי.
לא היו לי כוונות להתאהב בה, נכון?
אבל אין לי זמן לתרץ עכשיו... כן?
תשובה. 3... 2... 1...

כשחושבים על זה, אני לא בעצם ראויה לשלמות של הפנים שלך. אני
לא קרובה אלייך יותר מדי בקטע נפשי, וגם בקטע הפיזי לא הגענו
אף פעם ליותר ממרחק נשיקה על הלחי, בטח שלא נשיקה בפה או יותר
מזה. גם בקטע נפשי ורגשי והכל, אל לי לשאוף ליותר, עכשיו
כשעשיתי את הגילוי האידיוטי הזה. לא מגיע לי. לא?

לא.