מי היה מאמין.
מכולם, דווקא הבת שלה, של הפסיכולוגית הדגולה, דווקא היא.
זה לא היה צפוי. לא היה כל סימן שיכל לבשר את העתיד לקרות.
כמו רבות מבנות גילה, היא הייתה יוצאת, פוגשת בחורים. סיגריה
פה, סיגריה שם, אבל זהו. אולי מידי פעם גם איזו בירה. וזהו.
היא הייתה ילדה טובה, ממושמעת. עשתה תמיד מה שאמא אמרה, בלי
להתלונן. אמא ידעה איך לפעול, היא הייתה פסיכולוגית. היא אמרה
שאסור לפנק יותר מידי, וגם לא לתת יותר מידי מרחב, שלא תחשוב
שהיא יכולה לעשות הכל. אז היא לא עשתה הכל, רק קצת. קצת יותר
מידי.
כשהשכנים התחילו לדבר, התיאוריות הפסיכולוגיות הפסיקו לעניין
את אמא. "למי אכפת מהן", היא הייתה אומרת. אבל מהשכנים כן היה
לה אכפת. מאוד אכפת היה לה.

אז היא התחילה להגיף את התריסים. לבת כבר לא אמרה כלום, העיקר
שהשכנים לא ידברו. לבת לא נתנה לצאת מהבית, אבל לבת לא היה ממש
אכפת. היא נעלה אותה בחדר. שום דבר דרסטי, רק כדי שהשכנים לא
ידברו.

והבת נשארה בחדר, לא הקשיבה לאמא, אבל גם לא התנגדה. לא היה לה
ממש אכפת. היא הייתה מנוונת מרוב שכיבה ואפטית מרוב סמים. אבל
מה זה משנה בעצם, העיקר שהשכנים לא ידברו.