שוב העננים כיסו את השמיים
ושוב נפתח הפצע הישן של אהבה.
ודימעותייך זולגות, נופלות אל תוך המים
בחוף שבו נפגשתם לראשונה.

העצב לא מרפה והכאב אינו שוכח
ואף אחד אף פעם לא ידע כמה אהבת.
ושוב הזיכרון שבך פורח
ואת שוב נזכרת, נזכרת ויודעת.

הזמן גם מחזיר את כל מה שלוקח
עוד רגע ורגע הופכים לשעה.
נכון, הכאב לא נמוג לא שוכח
אבל הוא לא חד כמו שפעם היה.

שוב העננים כיסו את השמיים
את דימעותייך עם הגשם אי אפשר לראות
אז תני לגלים לשטוף עם המים
גם את כאבת והדמעות...
את הדמעות...