באמצע שיעור:

"בוא נדמיין שקר" מוזיקה שקטה ונעימה אך גם מבשרת רעות
ברקע.
קר. יש מזג אויר קריר בחוץ מסתכל בין שלבי התריסים החצי
סגורים.
יש עננים אפורים בשמיים וריח של חורף. יש רוח קרה בחוץ. קפוא.
"בוא נצא החוצה" יוצאים החוצה "קר".  - "קפוא" המוזיקה
נפסקת
הוא, בעל עיניים כחולות גדולות, עצובות. זיפי זקן צעירים מכסים
את פניו.
היא, לא ממש מושלמת. קצת מושכת אבל לא עד טירוף. תמימה מדי.
שפתיים עדינות, סדוקות. אפשר לראות בעיניים העצומות שלה את כל
מה שהיא עברה וכמה שהיא צריכה להיתלות בו, לעשות הכל בשבילו.
הם מתפשטים הגוף הכמעט גברי שלו והגוף הכמעט נשי שלה רואים
אחד את השני בפעם הראשונה.
שום דבר עוד לא זקוף, מתוח אבל זה נוח, הם לא מתביישים, זה הם
וזה בפעם הראשונה טוב לה, שזאת היא. מתקרבים, מתחילים
להתנשק-לא בלהט
"אתה עוצם עיניים נכון?"   - "ששש"  - זה לא מנומס, אתה יודע?"
 - "ששש"
הם נמצאים מתחת לשמיים אפורים. קפוא. זאת כבר לא בדיוק העמדת
פנים.
הם נמצאים בשדה, חצי יבש, חצי פורח. שדה אפור, בלי הרבה חיים.
מסביבם רק הרים עם ערפל צפוף, מלוח הוא אמר. ויש שקט. קפוא.
הם נשכבים על האדמה. הוא מנשק אותה שוב, העיניים שלה נפקחות
"אתה בוכה"  - "זה חייב להיות עצוב"  - "אני לא בטוחה שאני
יכולה לבכות" הוא מנשק אותה על העיניים שלה, שנעצמות מחדש הם
עולים אחד על השני. נאחזים אחד בשני. היא צריכה אותו כדי להיות
נאהבת, והוא צריך אותה כדי לאהוב, גם אם זה לא מקובל. הם לא
מסתכלים על זה ככה. שניהם מתקשים, לא מוכנים לעזוב. העיניים
הכחולות הגדולות העצובות שלו נכנסות אלייה פנימה ופוצעות אותה
הכי חזק שיש. בכל מקום. קפוא. החזה שלה מתקשה לעלות. קשה לה
לנשום. הוא מתנשף וזז. היא כמו אבן, סדוקה, קשה, לא ניתנת
לחדירה. אך הוא יצליח לחדור אליה. הוא יודע שהוא יצליח. קפוא.
הצליח. קר לה מדי והזיעה שלו מתערבבת עם הדמעות שלו. קר מאוד
בחוץ, יש רוח חזקה והכל אפור. מאוד עצוב לה והיא לא חשבה שזה
יהיה ככה, אבל היא ידעה שהוא רוצה את זה עצוב. בוכה הוא פולט
נשימה אחרונה וגופו רועד. אדים של קור יוצאים לו מהפה. קפוא.
העננים האפורים מתנגשים ומבול של ספק גשם ספק דמעות יורד עליהם
וקר לה אבל היא ממשיכה איתו וממשיכה לבכות.
      "אני אוהב אותך".   -