"את לא חושבת שמיצינו קצת את הקטע הזה?" שאלת אותי.
"איזה קטע?" ניסיתי אני לשחק קצת איתך. "שלנסות להחזיר את מה
שהיה. זה נגמר" ענית אתה ושוב הרגשתי כאב חד חודר כמו חץ של
קשת, לתוך הלב. "אמרת לי שאתה עדיין אוהב אותי" אמרתי אני
וקמתי מן המיטה, מסתובבת בחדר ללא מטרה. לא מעיזה
להסתכל.להסתכל עליך. היינו ביחד לא הרבה זמן. הייתה בינינו
אהבה ממגנטת. התאהבות ממבט ראשון? אולי. דיברנו כל הזמן, לא
יכולנו אחד בלי השני. אבל לא היינו קרובים. מבחינה נפשית?הכי
קרובים בעולם. מבחינה ג"ג? הלוואי. בפעם השנייה בתולדות חיי
הלא כ"כ חשובים, מצאתי את עצמי נכנסת לקשר עם מרחק, אחרי שבפעם
האחרונה החלטתי שבחיים אני לא אכנס לזה שוב. בהתחלה הייתה
האמונה המלאה שלי ושלך, שהכל יהיה טוב. שהמרחק לא גורם שאי פעם
יגרום לנו להפרד, כאשר נפרד. תכננו הרבה תוכניות, הרבה מחשבות
רומנטיות, הרבה אשליות במבט לאחור. היה לשנינו אושר משותף
שממזמן לא הרגשנו אותו ומן הסתם היינו בתחושת אופוריה. עד שזה
נגמר. וכשזה נגמר, זה לא נגמר כי הפסקנו לאהוב. זה נגמר כי אתה
הפסקת את זה. כי כנראה התפכחת  והתעוררת למציאות. שמרחק זה כן
גורם מפריד. למרות האמונה המלאה,אולי התמימה, שזה לא כך.
וכשנפרדת ממני, במשפט הזה, שהמרחק שובר אותך. הכל חזר אליי.
בבת אחת נאספו כל התמונות מההוא הקודם. למרות שקודם בכלל לא
השוויתי ביניכם.
בבת אחת עלו בראשי כמו סרט נע התמונות של הפרידה מהקודם, עם
אותו תירוץ של מרחק.
רק לפני כמה ימים, קיבלתי חבילה מפתיעה בדואר. מההוא הקודם.
תוכן החבילה היה מכתב קצר, וחוברת מצורפת. חוברת של דברים שהוא
כתב שם בעצמו, חלק עליי, חלק על הפרידה.
ובמכתב הקצר הוא אמר לי שם שהוא מבקש ממני סליחה. על כך שעזב,
ללא סיבה.אפילו שבעצם הסיבה שלו הייתה "מרחק".
"נכון.אני עדיין אוהב.אבל זה פשוט נגמר, ילדונת" אמרת אתה,
בשיחה הזאת כמה זמן אח"כ.
ואני?אני קמתי והלכתי. בכיתי, עישנתי, דיברתי. אבל בסופו של
דבר זה היה רק אני. אך ורק אני,
המחשבות העוטפות והבדידות המנוכרת. וצריך להמשיך הלאה. למרות
הכל. וזה מה שאני עושה עכשיו, כמה ימים אחרי. אני עדיין אוהבת
אותך. אני עדיין רוצה  אותך בחזרה. אבל אני יודעת שזה נגמר,
מבחינתך. ואני מקבלת את זה. וממשיכה הלאה. כי אני יודעת גם,
שאני רוצה אותך בחיים שלי, בכל תמונה, בכל מצב, בכל צורה. יכול
להיות שזה סותר אחד את השני. יכול להיות. אבל אני בנאדם עם
הרבה סתירות בתוך עצמו.
אהבות באות והולכות. למדתי את זה עכשיו. ובכל זאת...
כשזה נגמר, זה כאב.