New Stage - Go To Main Page


למה זה קורה לי כל פעם מחדש, מתאהבת באנשים הלא נכונים.
זה צפוי לי שלא יקרה איתו משהו.
כנראה אני סתם רוצה להיות בחברתו, בקירבתו.
יש בינינו הרבה דברים משותפים, אני יודעת, כנראה אני סתם רוצה
אותו בתור ידיד נפש כזה, חבר טוב.
אבל ... הוא כ"כ אדיש, לפחות זה מה שהוא מחצין, אבל אני יודעת
שהוא רגיש, שאכפת לו ממני.
אני אפילו לא יודעת אם הוא מחשיב אותי בתור ידידה שלו !
אני כ"כ רוצה להגיד לו משהו, להזמין אותו אליי, לשבת, לדבר
...
אבל עם כל זה שאני ילדה יוזמת, בתחום הזה - אין סיכוי.
רמזים - אני לא אוהבת, אני ילדה ישירה.
אבל אין סיכוי שאני אבוא לבנאדם שאני אוהבת ואגיד לו את זה.
אני שותקת, סובלת, נפגעת, כואבת, מחכה שזה יעבור, יודעת שהכל
עניין של זמן - עד שאשכח.
אבל לוקח לי הרבה זמן להתנתק, לעבור את זה, להבין שאין שום
סיכוי
ושאהבה - בחיים לא תהייה לי.
חוסר ביטחון תמיד היה לי - הוא לאט לאט השתפר במהלך השנים
ועכשיו טוב לי אבל התמימות, הביישנות והרגישות יתר - עדיין
נשארו בי.
ואני ממשיכה לשתוק - והשתיקה שלי זו הצרחה הכי גדולה.
עברו עליי כ"כ הרבה דברים ...
וכרגע אני מוקפת בהרבה אנשים, שאומרים שהם אוהבים אותי,
אז למה אני מרגישה כ"כ לבד לפעמים ?
למה עדיין בא לי לברוח?
לפעמים אני פשוט צורחת - סתם, בלי סיבה.
לפעמים אני פשוט בוכה - סתם, בלי סיבה.
לפעמים אני פשוט מחייכת - סתם, בלי סיבה.
עם החברים שלי הכי טוב לי, הם כמו המשפחה השנייה שלי, תמיד
איתם אני מתחרפנת, צוחקת, כבר הדביקו לי את הסטיגמה: סמיילי.
והם כ"כ התרגלו לזה כך שכל פעם שאני רצינית או עצובה או סתם
עייפה, האנשים שואלים: מה קרה? למה את עצובה? אל תהיי עצובה.
זה משפט שאני אף פעם לא אגיד לאנשים: אל תהייה עצוב.
הבעיה היא כשאני שמחה אז אנשים שואלים: מה את כ"כ שמחה?
או שקוראים לזה: אופטימיות יתר.
ואני נעלבת מהשאלה הזאת, כי אני לא יכולה לפרט להם באותו רגע,
להגיד להם שבעצם כל החיוכים והצחוקים האלה הם כמעין פיצוי על
זה שכל השנים הייתי בדכאונות ...
אז אני שותקת - כרגיל.
אז ... מה הם רוצים ממני???
כשאני שמחה זה לא טוב, כשאני עצובה זה לא טוב ... !
אני - אני.
אף פעם לא אשתנה, לא בשביל אף אחד.
אחרי עבר מר, שהייתי שקועה בו במשך כל השנים, עכשיו זה העבר
ששקוע בי; אני מרגישה שהגעתי למצב, לשלב בחיים שסוף סוף טוב
לי, הרוב טוב.
כן, עדיין יש לי את הבעיות האלה שלרוב בני הנוער יש, אבל שוב -
הכל עניין של זמן.
מוות? אני מפחדת מהמוות.
זו הסיבה היחידה שאני לא מתאבדת.
השיגרה הזאת, אוווף, היא כ"כ מעצבנת ... !
אני בעד להשתגע !
ולסיום:
"בכל בנאדם יש ערוגה של רגשות
יש זרעי עצבות
יש זרעי שתיקות
יש זרעי כעס
וזרעים של חרדה
אך יש שם גם המון: זרעים של אהבה"
(אביב גפן)

יום טוב.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 19/1/02 1:11
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עצב פנימי

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה