לא יכולתי עוד להתמודד ביחד עם הבנפרד שלנו. באצבעות רועדות
הקשתי על חוגת הטלפון  וליבי דפק נוכח הצליל הטורדני אשר הקדים
את קולה.
"הלו?", השמיעה בקולה המתוק,
"שלום", אמרתי כאילו בביטחה תוך שהסוותי התרגשותי.
"כן, יאיר", השיבה מולי בטון מרוחק, כאילו לא אהבה אותי בכל
ליבה פעם.
"דנה, אני רוצה להפגש איתך, אני צריך לדבר איתך על משהו"
"יאיר, זה מיותר, יאללה תתקדם כבר, באמת הגיע הזמן, זהו זה,
נגמר"
"דנה אני בסך הכל רוצה להפגש איתך, להסביר לך משהו"
"יאיר, אני לא בנויה לשיחות האלה. אתה עזבת אותי, התעלמת ממני
כשהבטן שלי נשרפה מרוב בדידות ולא היה מספיק אכפת לך, אתה בחרת
'בצורך שלך להמשיך הלאה ולהתקדם'. קיבלתי את גזר דין המוות שלך
על יחסנו והתקדמתי בעצמי. יש לי חבר עכשיו, אני אוהבת אותו
והוא אוהב אותי, עברו כבר שנתיים מאז שנפרדנו, אני כבר לא
מרגישה אליך כלום- לא עושה לך דווקא, פשוט תמשיך הלאה, כי אני
כבר המשכתי"
"דנה זה לא פייר שאת מכריחה אותי להתחנן"
דנה 'התרצתה' בחוסר חשק. קבענו בבית הקפה של הסינימטק
הירושלמי. מקום אשר נהגנו לפקוד תכופות. אז אולווייז, נראתה לי
מלאך. שיערה הארוך והחלק גלש עד לישבנה. גבותיה הדקות
והמשורטטות בטבעיות השתלבו נפלא בין תווי פניה המעוגלים
והעדינים, קומתה הזקופה שידרה שלמות רוגע ויופי פנימי נדיר.
דנה התיישבה והפגינה ריחוק וחוסר חשק מופגן. המלצרית הזדרזה
להגיש את התפריט, דנה קבעה בשבילי והסבירה בנימוס שלא באנו
לאכול, אלא לשתות משהו קטן, "אני רוצה בבקשה הפוך קטן, מה
בשבילך יאיר?"
"בשבילי גם", השלמתי עם הרמז המכוון שלה.
"דנה, יש לי סרטן,
לוקמיה",
לא בזבזתי זמן לשיחת חולין מקדימה.
"מה?" שאלה בפרצוף נבעת ומזועזע.
"כן, פשוט ככה, הנהנתי ועיקמתי את פי בהבעה ששידרה השלמה עם
הגורל"
"מתי גילית את זה?"
"לפני שנתיים דנה, כשעזבתי אותך".
"כשעזבת אותי???" מלמלה.
"דנה מעולם לא הפסקתי לאהוב אותך אפילו לשנייה,  כל כך אהבתי
אותך, אוהב אותך ואוהב אותך לעולמים.
פשוט, אכזבתי אותך במתכוון, התנהגתי מגעיל כאילו מאסתי בך, כדי
שתשנאי אותי ואז הפרידה תהיה לך קלה יותר, לא רציתי שימות לך
אהוב, את מבינה?"
דנה פרצה בבכי וחיבקה אותי, "מתוק שלי, אני לא מאמינה, חתיכת
דפוק שכמותך".
מיששתי את אצבעות ידיה של דנה והסברתי כמותיר צוואה: "בייבי,
אני מתנצל שנשברתי והרסתי הכל, כי תכננתי למות בחו"ל, בלי
שתדעי בכלל, אלא שהייתי אתמול בהדסה עין כרם, והרופא הסביר  לי
שהסוף ממש קרוב.
כשהבנתי שכל יום  עשוי להיות יומי האחרון, התחרטתי,
תביני דנה,
אני לא מפחד למות,
אבל אני מפחד למות מהתודעה שלך כאהוב.
אני רוצה שתדעי שלא היו עשר דקות שלמות במהלך השנים שעברו, בהן
לא השתלטת על מחשבותי"
"אבל השיער שלך סמיך כלכ..."
"דנה, לא הסכמתי לקחת חלק בטיפולים שמאטים את הגסיסה, את מכירה
אותי, הגשתי כבר עתירה מקדמית לבג"ץ שתאשר לרופאים לנתק אותי
ממכשירי ההחייאה כדי לקצר לי את השפל"
"חתיכת גיבור מטומטם, אני אוהבת אותך, אלוהים אני כל כך אוהבת
אותך, תמיד אהבתי אותך ולעולם אמשיך לאהוב אותך- אני לא רוצה
שתלך לי, אוףףףףףףףף, אוףףףףףףףףףףףף ואני מצטערת על הכל,
אוףףףףףףףףףף"
"תשמרי על עצמך כשלא אהיה ותעשי הכל להיות מאושרת. כי אני
אסתכל עלייך מלמעלה ואני דורש לראות את החיוך שלך מבצבץ בעד
לעננים". ידעתי שדנה תגיב כך, אבל לא ידעתי ועדיין אין לי מושג
איך לצאת מהסיפור המטומטם הזה על הסרטן ולהתקדם הלאה,
אליה בחזרה.