מכל הדרכים שבהן יכולנו להפרד, בסוף בחרנו בזאת שהכי פחות
מאפיינת אותנו. מכל הפעמים שבהן נפרדנו במכתב פרידה או
במונולוג כאב ואז חזרנו, דווקא הפעם נפרדנו בלי לומר מילה,
בשקט, בשיחת טלפון אחת שלא הוחזרה. דווקא הפעם לא חזרנו לדבר.
רציתי לכתוב הרבה דברים, רציתי לכתוב שהמשכתי, שמישהי אחרת
הצליחה לרגש אותי אחרי ימים ארוכים שרק את היית במחשבותי, אך
עצרתי את עצמי, ידעתי שהסיבה היחידה שאכתוב זאת היא כדי להכאיב
לך, גם אם זה מה שהרגשתי וגם אם זו אמת, וגם אם כך הייתי משכנע
את עצמי שאני ממשיך, לא עשיתי זאת. כי הפעם החלטתי שזה סופי,
בכל גופי הרגשתי את עוצמת ההחלטה, את הרצון העז להשאיר אותך
מאחורי. וגם אם אהבה עדיין בוערת בתוכי, לא נועדנו זה לזו,
צריך להשלים עם המציאות, להפסיק לברוח ממנה אל עולם האגדות,
לומר שלום לאשליה, להכיר בעובדות, לראות לתוך ליבך, לדעת שאני
חייב לשכוח.
נפרדנו בשתיקה, שני אנשים שלא מרבים לדבר, אך מרבים לכתוב,
נפרדו בלי להחליף עוד מילה אחת, אפילו לא כתובה. אני כבר לא
מחפש חיבוק אחרון, לא משתוקק עוד לאהבה, התקווה הלכה ממני, אך
לא הרגשתי כאב כשהתנתקתי ממנה, במקומה נותר חלל, הפעם לא הופיע
היאוש, הבנתי שאני יכול לחיות עם עצמי לבד, שאני לא חייב
אחרת.
איש של טקסים, מעניק חיים לדברים הקטנים, רציתי לנסוע לים
ולזרוק לכחול הגדול את כל כתובי, טקס פרידה, רציתי להפסיק
לכתוב, רציתי להפסיק לעשן, אך ידעתי שלא אלה יביאו את הישועה,
היא צריכה לבוא מבפנים. צריך לשתוק, להיות לבד עם עצמך, ופשוט
ללכת. לעמוד מול כל אותם רגשות, להתעמת עם כל אותם זכרונות,
להיות שלם עם הדרך החדשה שאליה אתה יוצא, לא לפחד, לזכור שפעם
צעדת בה, והסתדרת לגמרי לא רע.
בכל התקופה הארוכה שבה היינו ביחד לא הצלחתי לכתוב משהו
אופטימי כמו שאני כותב עכשיו, בכל התקופה לא היה לי חיוך אחד
שלא פחדתי שהוא ייגמר, ודווקא עכשיו כשאני צריך להתמודד עם
הסוף, פתאום זה הגיע. חיוך שלא נפסק. אולי אחרי שהפסדת הכל
נעלם הפחד להפסיד את מה שיש לך, אולי באמת הייתי זקוק לכך,
לדעת שהחיים בידי ושגורלי שוב לא קבוע.
תיקשרנו דרך מונולוגים, העברנו מסרים דרך סיפורים, חלקנו את
הרגשות שלנו דרך הכתובים, בלעדיהם לא היית יודעת את רצונותיי,
לא הייתי יודע את מחשבותייך. למדנו להכיר אחד את השני, דרך
כשרון מדהים שהעולם העניק לנו הגשמנו גורל מתעתע שאנחנו יצרנו,
ולו לכמה רגעים.
אך כעת, המסך ירד וכיבו את האורות, איש איש כולם התפזרו
לבתיהם, ורק שני שחקנים שהציגו סיפור אהבה אכזר יוצאים מאחורי
הקלעים ופונים לדרכים הפוכות בשתיקה.
אני מבטיח לזכור אותך, אני מבטיח לא לבטל את אותם רגעים
מאושרים רק בשביל לא לכאוב, כשאזכר בירושלים חיוך יעלה על
שפתי, כשאשמע את שמך אני אבחן את הסביבה בעיניים סקרניות,
ניצוץ של זיכרון קסום יעלה בהן, אך מייד אחזור לחיי. חוויה
מוזרה שעם הזמן אלמד לעכל, אולי יעלה בה טשטוש קל של סרט ישן
עקב אופיו של הזמן, אולי אתפלא על כך שאכן חייתי את אותם ימים,
אולי עוד מספר שנים אזכר בך ואסתקרן מה עלה בגורלך, לאן הובילו
אותך נפתולי החיים מהיום שבו נפרדו דרכינו, היום קשה לי לקבל
שלא אדע לאן תזרקי עם הרוח, אך זה יקרה, אולי אפילו אתקשר
כעבור זמן רב רק בשביל להבין שהרגש שחשנו כבר מת סופית, שאין
עוד דרך להחזירו וגם לא צריך. עוד אחת שפעם הכרתי ואפילו שכבתי
איתה, עוד אחת שנעלמה מחיי, אך לא מזיכרוני. אין בקושי לפנייך,
יהיו עוד רבות אחרייך.
טעיתי כל כך הרבה פעמים בקשר שלנו, כשנכנסתי אליו חשבתי שאני
כבר בוגר, שעברתי בחיי מספיק בשביל לדעת הכל. ניפצת לי את
אשליית הגדלות שהיתה לי, גרמת לי להבין שאני בסך הכל ילד שמחפש
קצת חום, שאין לו מושג מה נכון. גם ידך בדבר, לא היית נקייה
מחטא, אך אני מעדיף להתמקד כרגע בעצמי. יצאתי מהקשר מנופץ, חסר
כל וללא תקווה, אך דווקא אלה יוצרים את תקוותי החדשה, כעת אוכל
לבנות את עצמי מחדש, לא כמו שחשבתי שהייתי וגיליתי שטעיתי, אלא
כמו שאני באמת, כמו שאני אמור להיות.
עוד ימים רבים אשמור על שתיקתי, אתכנס בעצמי ואתחיל במלאכת
הבנייה. אפתח קשרים עם בחורות חדשות, אלמד שאני עוד יכול
להרגיש חום, כמו שכבר התחלתי, אני לא פוחד עוד מאינטימיות,
לימדת אותי שהיא מדהימה.
תודה לך על כמה רגעים מאושרים בתוך העצב שהענקת לי,
ועכשיו נפרד בשתיקה.



17.03.02