השמש כבר
מתחילה לרדת למטה
ובדרך למדבר
יש המון חרקים סואן.
וההרים גדולים מלאי צבעים
וההרים בולעים את האדם
הקטן
מהרחוב
שלא משאיר אחריו עקבות
מסתלק כמו החול וחוזר לערים
בכבישים מהירים
מתפתה לפיטפוט הפתנים
משותק מן הפחד.
במדבר הגדול יש רק סימנים,
ודימומי הליל מצללים
על ההרים,
מדממים עבים שחורים
כסות קטיפה
על גרגירי זהב...
ציקצוק צווחני ממצודת צרצרים
צעדת נמלים ממלאות חריצים
מרבצים רצוצים או שדות מרוצים
רוחשים בשקיקה כה קוסמת -
המדבר מדבר בדמויות בדממה
מנגב מעליו גיר וסלע
אשדות שדודים מנאדי נוודים
מפליאים בפעילות מדי לילה -
ושמיים זרועי כוכבים לנצנץ
להנץ את בעירת האדם שם
שנדם; שנרדם; שנגלה; שגלה
ששכח איך לחיות בחולות במחילות
שמצא את הרחוב ואיבד את הים
זר לזוהר הזהוב המזמין
לזרם הדם לדממת הדמיון
לאור הנסתר סתור השמש
פעימות התשוקה השתיקה המתוקה
שנמוגה
כמו הפחד.
ולפתע
אי אפשר לשמוע ששקט. |
