אני מעשן כל מיני סוגי סיגריות- נובלס, נלסון, קאמל, מרלבורו,
פרלמנט, אבל בדרך כלל אני מעשן ווינסטון. עכשיו, כשאני בא
לקיוסק ומבקש ווינסטון, לרוב אני נתקל במוכר או מוכרת חצופים,
שמעזים לשאול: 'איזו ווינסטון?'
כאילו, ווינסטון אדום, ווינסטון לייט, ויש גם סופר-לייט, בכלל
נורא. אז במבט של רוצח אני מסתכל עליהם ומסנן בשפתיים קמוצות
ובשיניים חורקות אני מסנן: א ד ו ם...
יש כאלה שקולטים אבל בכל זאת שואלים: "ווינסטון אדום?", אז אני
שוב מסתכל עם מבט רצח ועושה עם הראש, כ ן...!
יש כאלה שבכלל מביאים לי את כל הקריזה, ששואלים, ברוב חוצפתם-
"ווינסטון לייט?". בא לי באותו רגע לשלוף את הסכין 19 ס"מ שלי
ולסובב להם אותו עמוק בצד השמאלי של החזה, ליד הלב, עד לעקירה
מוחלטת. כאילו הם קובעים ישר מראש שאני (אני!!!) מעשן ווינסטון
לייט. ווינסטון לייט זה פיכסה עליכ. ממש.
מאז שהם החליפו את הווינסטון לייט האדומות (מישהו זוכר??),
שהיו בשוק לפני משהו כמו שלוש שנים, אחרי זה נשארו סטוקים של
הרכות, אבל אלה נגמרו לפני כמה חודשים. מאז, הכחולות פשוט
מגעילות את התחת. לפני שהם החליפו יצרן מ'דובק', ל'כרמל' -
הטעם שלהם היה חנוק מדי ומגעיל. אז אבל נשארו עדיין הסטוקים של
הרכות האדומות. לא משנה שהיית צריך אז לבקש מהמוכר 'ווינסטון
לייט רך אדום, בבקשה' (על נימוס מינימלי אני שומר, בחייאת),
הטעם היה שווה. אבל מאז שהם החליפו יצרן ואי-אפשר היה להשיג
רכות אדומות, פשוט הטעם של קיא חסר צורה וצבע. אז עברתי
לווינסטון. אז כשאני בא ומבקש 'ווינסטון', אני רוצה ווינסטון.
WINSTON. אדום, קשה, פילטר. וזה גם יותר נוח להגיד-
ווינ-סטון. מילה אחת, שתי הברות.
אז קיבינימט בחייאת רבאק! כשאני מבקש ווינסטון אני מתכוון
לווינסטון!!!
ווינסטון!. מה כל כך קשה לקלוט?!?!
בכלל, היום יותר ויותר אנשים מעשנים ווינסטון, ובכלל סיגריות
פילטר. כל האופנה הזו של לעשן סיגריות לייט, עברה מן העולם. זה
היה תוצר של שנות התשעים, אחרי נפילת הקומוניסטים, שמאלנים
יימח-שמם, שכל העולם היה באופוריה, צמיחה כלכלית, שגשוג
ופריחה, שלום בין עולמי, וכל הבולשיט. אז אנשים היו אז מאושרים
וקלילים, ועישנו בקלילות סיגריות קלילות-ניקוטין. קצת לפני
תחילת המילניום הבינו שזה לא יקרה. אומנם, האיחוד האירופאי
החליט על מטבע משותף, אבל הכל היה עניין של אירופה, ובמיוחד של
מערב אירופה, אלה שחושבים שכל העולם קיים בזכותם, ומהצד השני-
בעולם השלישי- עוני שלא נגמר, מלחמות פנימיות, טרור, אבטלה,
מצוקה אנושית, סכנות אקולוגיות, ועוד צרות שלא נדע. בהתייחסות
למצב המקומי, המצב בכלל של ייאוש. אין עבודה, אין כסף, אין
עבודה, אין מאיפה לשלם את החוב לסגן-מנהל בנק המגעיל שלי, קוס
אימא של זה, עם התסרוקת על שם של חשבון בנק, בא לי לגלח לו את
הצורה. וגם המחיר של הווינסטון מופקע לחלוטין, אנשים באים
לקנות ווינסטון, מקבלים עצבים מהמחיר.
ולא מספיק זה, המוראל הלאומי על הפרצוף. הערבים האלה, שימותו
כולם, שימותו שימותו שימותו!!! מה לא עשינו, הפצצנו להם מבנים,
סגרנו אותם בבתים, לא נתנו להם לצאת לשומקום, כלאנו את הראיס
ברמאללה, ניתקנו להם חשמל, מים, רדיו טלביזיה, הרגנו להם כמה
קודקודים, ובדרך כמה חולרות מיותרים, וילדים שעדיף באמת להרוג
אותם מוקדם ויפה שעה אחת קודם- דם, צפרדע, חושך, מכת בכורות.
והם, כאילו כלום!!! כל פעם פיגוע חדש!!! החוצפה שלהם פשוט בלתי
נסבלת, איך הם מעזים בכלל לפתוח את הפה שלהם ושרון הזה לא עושה
כלום כדי לסתום להם אותו. כלום, פשוט כלום. ואנחנו מה בסך הכל
אנחנו רוצים, ביטחון, שקט ושלום, צמיחה ושגשוג, אושר ועושר.
ולא מספיק זה, הבן אדם פתאום מגלה שאשתו בוגדת בו מהצד עם איזה
ילד בן 27.
אז אנשים היום רוצים לשאוף יותר ניקוטין, כי לא מספיק הפיח
שבחוץ, הריאות גם הן רוצות לצאת החוצה לרקוד טראנס נמלים עם
הג'וקים והפרעושים. אז מפלס העצבים גבוה, וכשאני בא לקיוסק
ומבקש ווינסטון, אני מתכוון לווינסטון ורוצה ווינסטון. אז מוכר
יקר, לפני שאני בא ומצית לך את הקיוסק, תחשוב טיפה, תתאמץ קצת. |
