זה היה לא מזמן כל הסיפור, ממש לא מזמן. אולי לפני חודש. השעה
הייתה שש בבוקר, וכמו בכל בוקר קמתי, בלי הרבה חשק או רצון,
מהמיטה. כמו בכל בוקר התארגנתי לבית הספר. שתיתי, התלבשתי,
הסתרקתי, הסתכלתי פעם אחרונה במראה, הזדעזעתי, ויצאתי. התחלתי
ללכת אל תחנת האוטובוס שבפתח השכונה. מזג האוויר היה מוזר. היה
זה אמצע חודש אפריל והשמים היו מלאי עננים. גם הגוון שלהם היה
שונה ומוזר, אבל מוזר באופן יפה. הם היו סגלגלים.
פתאום התחיל לרדת גשם. 'כמה מוזר', חשבתי. אבל העניין הוא לא
רק שירד גשם באמצע אפריל, אלא שהגשם היה סגול! ' איזה כיף שמכל
הצבעים,הגשם בחר לו דווקא את הצבע האהוב עליי ', הרהרתי.
כשהגעתי לתחנת האוטובוס האנשים נראו רגילים לחלוטין. איש אחד
הסתכל בשעון ונשף בעצבנות, אישה אחת שעמדה לידי הרעיפה מבטים
מאיימים ושופטים לכל עבר, מן הצד השני עמדה נערה בערך בגילי
שלעסה מסטיק ברעש מחריד ובנוסף לכך גם צעקה בקולי קולות לתוך
פלאפון זעיר שבקושי עמד בעוצמת קולה. כמו שאמרתי, הכל היה
רגיל. ממולי צעדו להם כלב וחתול צעדים קטנים ונינוחים. חשבתי
כמה יפה הטבע לעומת האדם, שגם אותו הוא הרס כדי שיתאים
לנוחיותו. על אפי נחתה לה טיפה סגלגלה. היא הייתה קרירה
ומרעננת. היה לה ריח מיוחד. ריח כזה של גשם. אבל לא סתם ריח של
גשם- ריח של גשם סגול. הריח הזה עשה לי משהו מדהים שאני לא
יודעת איך בדיוק להגדיר אותו. הוא פשוט גרם לי להשתחרר.
האוטובוס שמגיע לבי"ס עצר בתחנה והאישה עם המבטים והנערה עם
המסטיק עלו עליו. משהו עצר אותי מלעלות. לאחר כמה דקות עצר
בתחנה אוטובוס אחר, אוטובוס סגול כזה, קסום. לא ידעתי לאן הוא
נוסע, ולמען האמת גם לא היה לי איכפת. עליתי על האוטובוס,
ניקבתי את הכרטיסייה והתיישבתי . האוטובוס נסע מהר. עכשיו
כשאני חושבת על זה, הוא בכלל לא עצר באף תחנה. ממש כאילו הוא
יצא במיוחד בשבילי. הנהג נראה שליו. הוא לא הוציא מילה, אבל
היה לו מבט רגוע ובטוח על פניו, שהרגיע גם אותי. בינתיים הגשם
בחוץ הפך את הכל לסגול: השבילים היו סגלגלים, העצים, השמים,
ואפילו הפרפרים. מצב  הרוח שלי היה נפלא. לא חשבתי אפילו שניה
אחת על בית ספר, ועל כל החומר שאני הולכת לפספס. פשוט לא היה
לי איכפת מכלום.
פתחתי את החלון ונשמתי את האוויר הרענן והמתוק. היה לי טוב
בלב.
כעבור שעה קלה האוטובוס עצר. שאלתי את הנהג איפה אנחנו, ואם
זאת התחנה האחרונה. הנהג לא ענה ורק חייך. הוא פתח לי את הדלת,
וירדתי. הנהג סגר אחרי את הדלת והאוטובוס נסע במהירות הרחק
משם. האזור היה שומם. הייתה דממה בחוץ. הוצאתי מהתיק דף ועט,
וישבתי מתחת לעץ סגול לכתוב לי איזה שיר. מעלי צייצו להן
ציפורים סגולות איזו נעימה מיוחדת שהתאימה לאווירה. סיימתי
לכתוב את השיר והכנסתי הכל חזרה לתיק. עכשיו כבר הייתה השעה
בערך תשע בבוקר. הייתי מאוד עייפה אז החלטתי לחטוף תנומה קלה
ליד העץ. לא האמנתי שאני אירדם, אבל כנראה שנרדמתי, כי
כשהתעוררתי הייתה השעה כמעט אחת בצהרים.  כשהתעוררתי נזכרתי
בכל מה שקרה, וחייכתי. התחלתי ללכת בשביל סגול אחד שהוביל
לצריף סגלגל ונטוש. כשהגעתי, שמתי לב שהצריף מאוד יפה. יש בו
ספה, ומיטה, וכל מה שיש בבית למעשה. זה נראה לי נורא מוזר
שנטשו צריף כזה נחמד. 'מילא', חשבתי.
ישבתי על הספה, ולמרבה ההפתעה היא הייתה נוחה ביותר. למעשה,
היא הייתה הספה הכי נוחה שישבתי עליה בחיי. התחלתי לזמזם איזה
שיר ילדים שאהבתי כשהייתי קטנה. בחוץ הייתה שמש נעימה, והכל
היה שליו. ניסיתי לחשוב היכן אני נמצאת, אך ללא הצלחה. לא
ראיתי את המקום הזה אף פעם לפני כן. זה קצת הבהיל אותי, כי לא
ידעתי גם איזה קו הביא אותי לשם, וודאי אף אחד לא מכיר את
האוטובוס הזה. המחשבות האלה הפחידו אותי מאוד, אבל לא יכולתי
לעצור אותן. ככה זה, תמיד כשרוצים להפסיק לחשוב על משהו מפחיד
רק חושבים עליו יותר. אחד הפחדים הכי גדולים שלי זה חוסר
שליטה. בעצם, נראה לי שזה הפחד הכי גדול שלי. כל מה שאין לי
שליטה עליו מאיים ומפחיד אותי. וגם המצב שבו הייתי היה מעין
חוסר שליטה כזה, או יותר חוסר אונים, כי לא ידעתי איך לצאת
ממנו. עברו כבר בערך שלוש שעות מאז שנכנסתי לצריף הזה, ולמען
האמת, התחרטתי שעליתי בכלל על האוטובוס הזה. 'מה רע לך?' אמרתי
לעצמי, 'בסך הכל את צריכה ללכת כל יום לבי"ס. אז מה אם קשה?
וארוך? ומעצבן? ומאכזב?, כל מה שאת צריכה לעשות זה בסך הכל
ללכת לבית ספר. למה את לא יכולת להסתפק בזה? היית חייבת ליצור
לעצמך דרמות! לחפש הרפתקאות! טיפשה.. הרי החיים הכי טובים הם
כאלה שידועים מראש! את לא צריכה חידושים, או ריגושים! את צריכה
לשלוט בכל, וזהו.טיפשה.' הקול הזה במוח שלי לא הרפה. ואולי הוא
גם צדק. אני באמת טיפשה. אבל בסך הכל רציתי קצת להשתחרר. זה
תמיד מגיע לחוסר שליטה כנראה. חבל, דווקא היה ממש כיף. עד
שחוסר השליטה הכה שוב. אוף. אני תמיד חייבת להתנהג בטיפשות
ולהרוס. מעכשיו אני אחיה רק חיים ידועים, עם שליטה בכל.
יותר לא יהיו לי ימים סגולים.