[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








15.1.01

ירוק, כל כך ירוק מסביב עד שאני מתגעגע לטבע. לא לרגע מסוים
בזמן מסוים, אלא זהו רגש של געגועים לטבע, געגועים למשהו
אמיתי, משהו שונה מהחיים שאני כל כך רגיל אליהם. כל הפרחים
הללו, האדומים, הורודים והסגולים, כמה הייתי רוצה עכשיו לרדת
במורד ההר בין שלל הצבעים הללו ולהיטמע, להיבלע, להעלם בתוכם,
להרגיש מחדש, את נפשי שרה עם ציפורים בשמי התכלת האינסופיים
ואת קרני השמש החודרות כחרבות אל תוך לבי ודם של רגשות נשפך
ונשפך... אני יושב ומביט במסך המחשב, נהנה לרגע מיופייה של
תמונת הנוף שעל המסך ופותח חלון חדש, חלון לחיי האהבה, עם רגש
של צפייה, של התרגשות מינית ושל תשוקה אני פותח את החלון של
אתר ההיכרויות, בודק האם קיבלתי תשובות מכמה בחורות שכתבתי להן
קודם. שלום לך פרח בר 24! שלום לך דלית 24! שלום לך סוכר 22!
שלום לך קרן אור 25! אני ממש שמח לגלות שאת קיימת כי את היחידה
שקיבלה התאמה מלאה איתי. אז אם הגורל הפגיש בינינו, מי אנחנו
שנגיד לו לא?! להתראות בקרוב, דניאל.  
קיבלתי מייל חדש מדלית 24, היא כתבה לי " אני מאד שמחה להיות
היחידה שקיבלה התאמה מלאה איתך. זה ממש מחמיא לי. אז תתקשר,
ביי דלית 24".
התקשרתי למחרת בערב, דלית סיפרה לי שהיא גרה בגבעתיים עם
ההורים, שהיא אוהבת אוכל סיני וכל מה שקשור למזרח הרחוק ואת
החתול שלה "סושי". קבענו להיפגש בבית קפה בת"א. למרות ששלחתי
לה תמונה שלי, היא טענה כי היא לא סרקה עוד תמונה שלה כי לא
היה לה זמן או אולי החתול שלה אכל לה את הסורק, אני לא זוכר
בדיוק.
אני יודע שזה ישמע מצוץ מהאצבע אבל ככה מרגיש בן אדם מאוהב,
אני מחכה לה בפתח בית הקפה ועיניי נתקלות לפתע בבחורה שהגיעה
מימין, בפגישות מהסוג הזה בדרך כלל אני רואה מליון בחורות
מדהימות שהייתי רוצה שכל אחת מהן תהיה האחת שאני מחכה לה, ואז
מגיעה מישהי שמבהילה אותי. באותו יום, זה היה יום חמישי, קרה
משהו אחר. היא הייתה הנערה היפה ביותר שראיתי, מחוץ לטלוויזיה,
בשנים האחרונות. היא באה לקראתי כמו פרסומת שצולמה בהילוך איטי
על חוף הים, שערה זהוב, מתולתל ומתנופף ברוח וחיוכה כמו אור
השמש. לבי הלם בחוזקה כשהיא התקרבה לעברי ואז במקום שהיא תחלוף
על פניי כמו שהיה צריך לקרות על פי חוקי הטבע, היא נעצרה ופנתה
אליי כשחיוך רחב מתפשט על פניה, "דניאל?!", "בכבודי ובשבילך!"
עניתי. נכנסנו לבית הקפה. כבר מההתחלה השיחה זרמה כמו והכרנו
קודם. במקום לדבר על מי היינו ועל מי אנחנו רוצים להיות
התפלספנו כל הערב על שטויות, אפילו הצעתי לה משחק שאני אוהב,
אני מתחיל משפט למשל: "אהבה זה כמו..." ואז היא אומרת: "אהבה
זה כמו תפוח אדמה..." ואז אני משלים: "אפשר למצוא אותה אפילו
במק-דו נלד אבל בשבילי אהבה היא במדורה על חוף הים, עם החול
בפה, כי גם כשמוצאים אהבה צריך לדאוג לנקות מסביב, והחך שתמיד
נשרף, כדי להזכיר שלא כדאי למהר, אלא ליהנות ממנה בקצב שלה".
או למשל אמרתי: "אנשים זה כמו"... והיא ממשיכה, "יש ארבעה
סוגים של אנשים:
אלו שלא יודעים שהם לא יודעים,
אלו שלא יודעים שהם יודעים,
אלו שיודעים שהם לא יודעים
ואלו שיודעים שהם יודעים".
צחקנו יחד! ואז שאלתי: "אז מי את?",  "את זה תצטרך לגלות לבד",
היא ענתה. חייכנו שנינו. עניתי לה, כשאני מביט אל תוך עיניה,
"בשמחה".
"נו נראה אותך עכשיו", היא אמרה לי, מסמיקה.
"יש בעולם ארבעה סוגים של אנשים:
אלו שמתלבטים, בקטגוריה הזו נמצא למעשה את רוב האנשים.
אלו שמתבלטים, מעטים בני המזל שזוכים להיכלל בקטגוריה זו,
ואלו שמתבטלים, שלקטגוריה הזו לצערי זוכים רבים להגיע בעל
כורחם בשל האבטלה, אבל יש גם כאלה שנולדו ככה".
"נו ומה עם הקטגוריה הרביעית?" דלית שאלה,
"אה זאת היא תת קטגוריה אליה אני משתייך כרגע", עניתי בחיוך,
"והיא קטגוריית המסתלבטים". בסוף הערב התקרבתי לנשקה לילה טוב
מנסה לקלוע אל תוך שפתיה המלאות, אבל היא נרתעה לאחור, "רגע
אחד, יש לי משהו להגיד לך", היא חייכה לעברי, הרגשתי דקירה
בלב, זה לא משפט מבשר טובות, באלפית של שניה רצו בראשי מליון
מחשבות כמו: היא לא מעונינת, יש לה חבר, היא לא מוכנה לקשר,
היא רוצה שנהיה ידידים... חיכיתי בדממה, נעלם, ככלב הרץ לקראת
בעליו מקפץ ושמח וזה מצווה עליו מיד לשבת.
"אני רוצה להגיד לך שאני בחורה לקשר רציני בלבד, זה לא אומר
שלא נהניתי איתך, אתה דווקא מאד מוצא חן בעיני, ואני אשמח
לראותך שוב אבל, עלה בראשי רעיון נחמד, מעין מבחן לקשר הרציני,
מה אתה אומר אתה מוכן לנסות?",
"כן, אין בעיה, אני כבר בונה לך טירה, מכונית עם גג פתוח ועושה
שהזין שלי יהיה שלושים ס"מ".
"לא, תפסיק אני רצינית, אני רוצה שנפגש במשך עשר פגישות בכיף
ונהנה כל אחד מחברתו של השני אבל מבלי לקיים כל מגע פיזי שהוא,
אפילו לא להחזיק ידים. מה אתה אומר?"
חשבתי לרגע בקול רם, "נו מה אני כבר יכול להגיד? אם את נהנית
ממשחקים כאלה אז מה אני יכול לעשות, נצא לקרב", אמרתי וחייכנו.
התקרבתי כאילו לנשקה, ואז אמרתי סתאאאם, את עוד תנסי לגעת בי
לפני שיגמרו עשרה פגישות. נפרדנו לשלום. בדרך חשבתי לעצמי, למה
דווקא אני שפן הניסיונות של הניסוי האכזרי הזה? מה היא שיחקה
כשכולם שיחקו ברופא ואחות, למה עשר פגישות, מה היא אלוהים, האם
כך היא בודקת את נאמנותי לה, טוב מה זה משנה, אמרתי לעצמי,
ממילא יש לי גם את סוכר 22, שגם אותה, דרך אגב, הכרתי באותו
אתר היכרויות, והיא בכלל שרוטה על כל הראש, ככה שאני לא אטבע
בכובד המחשבות של פחד העולם והזמן, הפחד להיות לבד, הפחד מהכרס
התופחת, מהבחינות באוניברסיטה, מהפחד לא למצוא עבודה, הפחד
מהיום- יום, הפחד מעצמי או כמה שאני לא מושלם וכמה שאני צריך
מישהי כמו דלית.
דלית הייתה בחורה מעולם אחר, היא הייתה האחת, מהממת ביופייה,
בסגנון הליכתה, בסגנון הדיבור שלה, יכולתי לבלות את שארית חיי
רק בלהסתכל אל תוך ענייה ועל שפתיה המלאות. לפגישה השנייה היא
הגיעה עם בושם בריח של וניל ושמלה צמודה פרחונית, אוי מה היא
עושה חשבתי, היא מתעללת בי בכוונה תחילה?! איך לא אושיט ידי
ואקטוף את פרי עץ הדעת?! האם היא מהקטגוריה של המסתלבטים ואז
זה אומר שאני שייך לאותה קטגוריה של אלו שהם לא יודעים שהם לא
יודעים? איך אוכל עוד להתבונן בתפוח התלוי לו, בשל, על ענף על
העץ, והתשוקה שבי מסרבת לשתוק, היא צועקת לי תקטוף, תקטוף לפני
שמישהו אחר יקטוף או לפני שהפרי ייפול מהעץ. אמרתי לעצמי אני
לא מפספס אותה, אני רציני איתה, לא אתן ליצרים ראשוניים להרוס
הזדמנות למשהו עילאי יותר.
לפגישות הבאות דאגתי להביא זוג חברים או ללכת לדיסקו עם כל
הח'ברה, שלא ייווצר מצב שבו אנחנו יותר מדיי זמן לבד. בינתיים
נפרדתי מנטלי 25, היא מצאה מישהו אחר, מישהו שכנראה ייצא לה
משהו רציני איתו, "אני לא יודעת אבל אני רוצה לנסות", היא אמרה
לי. והנה הגיע הרגע הגדול, הפגישה הגורלית, דלית אמרה לי שאת
הפגישה העשירית נחגוג אצלה בבית. הגעתי, צלצלתי בפעמון הדלת,
הדלת נפתחה כשאני רואה את דלית לפניי, כל כך יפה, היא הובילה
אותי לחדרה, תחכה כאן יש לי הפתעה בשבילך, היא אמרה ויצאה מן
החדר. חיכיתי נרגש, אני רק יכול להשוות את עוצמת ההתרגשות
שחשתי באותו הרגע לזו של בני ישראל במעמד הר סיני. אמרתי לעצמי
אני אפתיע אותה, ובחטף של הרגע התפשטתי ונכנסתי למיטה. והנה
הדלת נפתחת, חיוך עלה על פניי כשראיתי אותה, שנמחק באחת
כשראיתי את הוריה לצידה. על מה הם חשבו כשהם ראו את מכנסיי
הזרוקים על ריצפת החדר? על מה חשבתי אני בכלל? מה נכנסתי
למיטה? השתגעתי?!  







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
- אתה מעשן?
- לא, אני
מהחניכיים

קריוס ובקטוס


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/1/02 13:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גלאוריאן קריאשנז

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה