אני לא מאמינה שזה נגמר. אני פשוט לא מאמינה. עבר כל כך הרבה
זמן בלי שאני אזכר ועכשיו זה עושה לי צמרמורת- רק בגללך אני
שונאת את השיר הזה אם אתה יודע. אני הנלחמת הנצחית שלך, חיילת
שלמדה להשתמש בנשק הכי נוראי שהוא האמת, לא מסוגלת לדבר איתך
בשום דרך- לא קשר, גם לא אמת. שום דבר לא מדבר אלייך. אתה יודע
מה- אני לא רוצה לנסות. הכל היה מצוין עד שהחלטת שיש דברים
בחיים שעדיף לוותר עליהם רק בגלל שהם לא ניתנים להשגה. אני לא
מאמינה באידיאולוגיה הזאת בכלל, אתה זבל פסיכולוגי- גם אני
לפעמים יכולה לזבל את המוח בצורה יוצאת דופן. אבל אתה יש לך
שיאים שבחיים שלי לא ראיתי, אתה הראשון שבכיתי בגללו אתה יודע?
הראשון! וזה לא יוצא לי מהראש איך בגלל בן אדם שברירי ושקוף
כמוך הצלחתי לאבד את הדבר הכי חשוב לי בחיים: המלחמה שלי. אני
מסתכלת על עצמי רק דרך מראות, רק דרך הצורה אני נזכרת שיש בי
משהו שלא נותן לחוסר צדק לרחף לי מתחת לראש, כמו אנורקסית, כמו
חולה ירוקה, ריקה ממחשבות ריקה מדם, ריקה ממני, לעזאזל איתך.
איבדתי את החשק הזה, את האנרגיה האינסופית שלי, את האמביציה,
הכשרון שלי, הביטחון שלי, אני חושבת שרק בגלל שהיית שם בזמן
הלא נכון במקום הלא נכון נפלתי לבור הזה. לתהום החשוכה הזאת-
אולי תבוא גם. זה ייתן לך איזה שהוא מושג על החיים שלך, על
המקום שאתה יושן  בו. כל המחילות כאן מלאות בדם, בדמעות, בכאב-
מרוב פחד אתה אוטומטית מתקפל בפינה ובוכה, שם את הראש בין
הרגליים ומגיע לשיאים נפשיים שלא הגעת אליהם- אם זה לא היה כל
כך עצוב זה היה אפילו פיוטי, משהו שאפשר לשים ביומן ולעטוף
יפה, כמו מכתב לבקבוק שאפשר לזרוק לים. אבל זה אמיתי. אני
נזכרת עכשיו איך פעם לא הייתי מוותרת - ועכשיו כשאני זוחלת
במחילות אני מנסה לא לוותר. הדם זורם עלי שוטף אותי אני ממשיכה
ללכת עד שאני נחנקת, ואז אתה בא שוב ונושם עלי את הרוח הקרה
שלך ואני נופלת כמו מגדל קלפים. אני כול כועסת עלייך, גם עליי
שאיבדתי אותי. אין לי כוח להילחם יותר. אני מרגישה דפוקה
ובודדה כמו שלא הרגשתי בחיים. שיקרתי לי ואין סיכוי שאני אסלח
לך, אני אפילו לא סולחת לעצמי. אז היום, מה השתנה? כלום. אני
הולכת במחילות ולא מגיעה לשום מקום. חשבתי לא מזמן שראיתי אור,
אבל זה רק היה משהו שניסה לחדור פנימה לנפש שלי. למדתי להכיר
את הדברים האלה, השדים האלה. רק לי יש שדים. השדים האלה
מזכירים לי שאתה איתי בפנים, כמו צלקת שצורמת את העור כול פעם
שנוגעים בה. אין לך מושג כמה שזה משגע אותי להיות משוגעת. אני
עוד מחפשת את עצמי במחילות האלה, שמעתי את עצמי מדברת מלמעלה,
והחלטתי שיש פה מדרגות. חייבות להיות פה מדרגות. אולי אני אמצא
את עצמי ואני  אצליח לעבור אותן, אולי לא. מה שבטוח- זה כשאני
אצא מפה. אני אחזור להיות עצמי. מן גלגול נשמות כזה. פתאום כמו
איזה בודהה קדושה אני אצמיח כנפיים, כמו באיזה שיר, ואצא מפה.
אני בטוחה שאני אצא מפה. ואז אני אתמלא מחדש בכול האמביציה
הזאת, ואני אלך מפה. אני ארוץ. אני אברח. אני אתפוס אותך, ואז
אני אסתכל בהנאה איך אני מביסה אותך במלחמה הזאת, המלחמה
שלי.תתכונן.