10 שנים אני יושב כאן במקום החנוק הזה.
10 שנים לא ראיתי את המשפחה שלי.
10 שנים לא שמעתי מה קורה בחוץ.
10 שנים בכלא זה הרבה.

כל יום היה בא אלי השומר ואומר "אתה תצא מכאן, כולם בסוף
יוצאים."
ואני מחייך וממשיך בעיסוקי.
היום בא אלי העורך דין שלי ואמר לי שפותחים את התיק שלי מחדש
"תשמע לי עכשיו ותשמע לי טוב, אני מוציא אותך מכאן, רק תשתף
פעולה." כך הוא אמר לי. ואני אמרתי לו "אל תדאג, אל תדאג 10
שנים פה זה מספיק".
ישבנו, שתינו קפה מסריח של הכלא, ודיברנו על איך הוא מוציא
אותי מכאן. ואחרי שהוא הלך, ניכנסתי חזרה לתא שלי והלכתי
לישון. בלילה חשבתי על מה שיקרה כשאני אצא מכאן, איפה אני
אגור, איך אני אשיג כסף, ולכל זה הצלחתי למצוא פיתרון. אבל אז
נזכרתי במשפחה שלי באישתי והילדים בהורים שלי והאחים שלי, אני
זכרתי שביום של המשפט אף אחד מהם לא בא לתמוך, ובמשך כל ה 10
שנים אף אחד מהם לא ביקר. וגם  נזכרתי במה שאישתי אמרה לי לפני
שיצאתי למשפט.  "תקשיב אם אתה יוצא חף מפשע אני מאמינה שנצליח
לעבוד על היחסים ביננו, אבל אם אתה תימצא אשם אני לא רוצה זכר
לך אני לא רוצה להכיר אותך ואני לא רוצה לשמוע ממך כלום, וכך
גם הילדים!". המשפט הידהד לי בראש, ולאט לאט נירדמתי.
ביום המחרת בא שוב העורך דין שלי ואמר לי שהיום יש את השימוע
הראשון ואני אמרתי לו:

"עדיף שלא, דווקא די נחמד פה".