אז זהו.
הגיע הזמן לעזוב.
אני חושבת שאפילו לפני שהוא גומר, שלא ייהנה יותר מידי.
בזהירות אני קמה, כדי שלא ירגיש את ההנאה הקצרה הזאת.
שיגמור ביד, אני גמרתי איתו.
אז זהו.
הגיע הזמן להכאיב.
אני חושבת שהתעלמות גמורה, זה הכי כואב.
וכל פעם שהוא מתקשר אני מנתקת.
שידבר עם עצמו, אני איתו גמרתי.
כואב לי לבד. כואב לי בלעדיו.
הוא סובל יותר.
ידידה טובה שלי אמרה שבנות הם ביטצ'יות.
שם לב כמה היא צדקה?
אז עזבתי אותו.
אז מה אם הוא אוהב אותי?
זה לא מחייב אותי.
זה ממש לא מחייב אותי.
אני לא צריכה אותו.
אני מעדיפה שיכאב לי מאשר להיות איתו.
אני לא צריכה אותו.
אני לא צריכה אותו.
אני ממש לא צריכה אותו.
אני ממש לא.
שיט, אני חושבת שאני אוהבת אותו.
אולי הגיע הזמן לחזור?
ראיתם את זה?
עזב אותי המניאק!