היא סוגרת את הדלת אחריה, בשקט. היא לא רוצה להעיר אותו, או את
מה שבתוכו. חבל לה עליו, אבל יותר על עצמה. היא כל כך מרחמת על
עצמה. לאיפה הילדה הקטנה שלה הלכה?
יש לה ספקות, אבל זה לא מספיק, אז היא ממשיכה ללכת. לאיפה? היא
לא יודעת, אבל מה זה בכלל משנה. היו לה חיים כל כך יפים, והוא
הרס אותם. היא שונאת אותו!!
שלירון הייתה ילדה קטנה, היא הייתה בת אדם מאושרת. יש לה
זיכרונות טובים מהתקופה הזאת, הם מלאים בשמש וצבעים יפים. הם
מלאים בדברים מתוקים. היא לא באמת רצתה לעזוב, אבל לא ממש נתנו
לה ברירה.
היא נפלה לתוך מה שהיא היום, לכודה בתוך גוף של בחורה. ואז כל
זה התחיל. הנפילה שלה. היא נשאבה לתוך חיים שהיא בכלל לא רצתה,
והוא רק משך אותה, למטה. זה כאב, היא דיממה, אבל יכל להיות
יותר גרוע.
היא נשבעת שהיא לא תשכב עם אף אחד יותר בחיים. היא נשבעת שהיא
בחיים לא תיתן לאף אחד לראות אותה באמת. היא נשבעת שהיא מעולם
לא תסתכל לאף אחד שוב בעיניים. היא נשבעת לא לחיות עוד יום
אחד.
אז היא הולכת במורד הרחוב, מסתכלת על המדרכה. לא מסתכלת לאף
אחד בעיניים, היא לא נותנת שיראו את עצמה. מתכווצת למידות של
כאב, ולא מקשיבה לחוסר הגבולות של הנפש. חיים זה חיים, אבל היא
קיבלה יד שניה.
היא לא חוזרת הביתה, אין בשביל מה לחזור. וכואב לה בפנים,
וכואב לה להקשיב לכל הדי צעדי הרגליים, וכל האנשים שיודעים מה
הם עושים. כי היא ממש לא יודעת.

הטלפון מצלצל, ובן אדם חדש נולד. היא לא יודעת מה לעשות, אבל
זה לא חדש. היא מתקשרת אליו, וכל מה שהוא יכול לעשות זה לברוח.
היא מעולם לא ידעה שהם כל כך דומים.
ושוב היא הולכת ברחוב, אנשים מסתכלים עליה ומצקצקים בלשונם.
היא מתסכלת על המדרכה. עכשיו זה יותר מהחיים שלה. היא מגיעה
ויושבת, האור של המנורה חדש מדי, חזק מדי. היא עוצמת עיניים.
הלוואי שזה יעבור כבר.

חדר המתנה, שוב. עיתונים של "לאישה", ומבטים קרים מכל מקום.
היא מחזיקה מעמד, לא בשבילה. ושוב זה בוקר, מסתכלת לתוך האסלה.
ושוב זה בוקר, היא שוב מקיאה. שירותים ציבוריים, תחנה מרכזית.
היא מרגישה את זה.
מזל טוב, בן אדם חדש נולד.