ביום שמתת לא ירד גשם, גם לא היה קר, היה אפילו יום בהיר, חמים
וכיפי...
ראיתי אותך באותו בוקר, הכל היה כרגיל, אמרתי לך שלום
והתנשקנו.
כל אחד הלך לדרכו.
חייכתי כל הדרך לעבודה, אמרתי שלום אפילו לאנשים שאני לא מכיר.

בסביבות 13:00, קצת אחרי הפסקת האוכל קיבלתי טלפון, אני לא
יודע מי זה היה אבל הוא היה מבוהל, הוא התנשף, דיבר מהר ובלע
אותיות, בהתחלה לא הבנתי מה הוא רוצה ממני עד שנרגע ודיבר כמו
בן-אדם, הוא אמר לי שמתת, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, התחלתי
לבכות בהיסטריה, שאלתי אותו איפה הוא והוא אמר לי שהוא מהמשטרה
והמקרה קרה ברח' שמיר 43.
המקרה היית את, אני לא מבין איך מישהו מת וקוראים לזה ה"מקרה",
איך אפשר להתייחס ככה לעולם ומלואו שפשוט נעלמו, לא יחזרו שוב
בלי ההרכב גנים המדויק והמושלם שלך, בלי הדרך המיוחדת שגדלת בה
ופיתחת את קו המחשבה שלך.
איך אפשר לקרוא לזה "מקרה"? כאילו כלום לא קרה.
מיהרתי הכי בעולם, לא היה אכפת לי מכלום, לא שמעתי כלום ולא
ראיתי כלום חוץ מהדרך המובילה אל ה"מקרה", יכולתי רק לחשוב
עליך.
כשהגעתי ראיתי אותך שוכבת על הרצפה מלאה דם, פגע לך כדור אחד
בראש ואחד בבטן, רצתי אליך וחיבקתי אותך, התחלתי לבכות שוב, רק
שהפעם ההיסטריה הייתה שונה; זו הייתה היסטריה של הבנת המקרה,
הבנה שלא תחזרי לעולם ואני אצטרך להתגבר על זה בסוף, שכול
הקרובים שלי ושלך יבואו וירחמו עלי כמו שאני איזה כלב זרוק
ברחוב.
רציתי למות, לא ראיתי את עצמי ממשיך.
ביום שמתת איבדתי את כל מה שהיה חשוב לי, אותך.
בזמן שחיבקתי אותך השוטרים הסתכלו עלי במבט של סימפאתיה,
סימפאתיה רגילה, של יום יום, של הרגל, הבעת פנים שכבר היו
רגילים אליה.
הלכתי הביתה ברגל, חשבתי שאולי אוכל לחשוב כך על מה שקרה ומה
שיקרה לי.
כשהגעתי ראיתי המון הודעות, כולן היו לנחם אותי על מותך.
הדלקתי את הטלוויזיה, בדיוק היה חדשות, הם אמרו שאישה מתה בעיר
היום, חושבים שזו הייתה פאשלה של המאפיה.
אישה, הם מתייחסים אליך כאל אישה, אלמונית, סתמית...
להלוויה שלך לא הלכתי כי כמעט כל העיר הלכה בתור "אות הזדהות",
אות הזדהות בתחת שלי! רובם היו ילדים שברחו מבית-ספר עם תירוץ,
היו גם כמה מהפרחות שהיו מציקות לנו בשכונה שגרנו מקודם, הם
התראיינו לטלוויזיה ואמרו עליך דברים יפים, חבל שהן לא ידעו
שבאמת היית כזאת.
התחילה השבעה, השבעה נערכה בבית הוריך, הלכתי לבקר אותם הם
כולם רצו לעזור לי, רציתי למות מההצעות שהציעו לי שם, הציעו לי
הכל, כסף, מקום לישון בו, פסיכולו.ג אפילו הציעו לי דייט,
הקרובים שלך מעוותים...
עדיין לא ירד גשם, זה שיגע אותי שאת, הדבר הכי נהדר בעולם מת
וכולם מסתובבים ברחובות וצוחקים כאילו כלום לא קרה. אפילו
אלוהים התעלם ממך.
הלכתי לישון, היה לי את החלום הכי מוזר בעולם: שנינו ישבנו
בבית שלי והתעסקנו אחד בשני... ופתאום נפלה עלינו התקרה, זה
הבהיל אותי כל-כך שהתעוררתי, היה לי חבל כי היה נחמד לראות
אותך שוב.

רציתי לספר לך, רציתי שתדעי, רציתי לראות אותך, לדבר איתך אבל
את בשלך, את שם למעלה גבוה, בטח מעשנת ג'וינט עם אלוהים, אני
לא מאשים לא אותך ולא את אלוהים.
חשבתי אולי אוכל לשלוח את זה אליך אבל המכתב חזר.
יש לי עוד הרבה לספר לך על מה שקרה פה מאז שעזבת אבל החלטתי
להתחיל בקטנות, כשתקראי את זה תני לי סימן ואני אמשיך לכתוב.
  באהבה,
   ארמנדו מנדוסה