בעוד שבוע מהיום אני בת 20. תמיד חשבתי שגיל 20 זה השיא. בגיל
20 אני כבר גדולה מהחיים. בגיל 20 אני אדע מה לעשות עם עצמי.
בגיל 20 אני כבר לא אגור עם ההורים. בגיל 20 אני אהיה עצמאית
לחלוטין. בגיל 20 לא אהיה מחוייבת לשום דבר. בגיל 20 תהיה לי
אהבה...
והנה, עוד שבוע מהיום אני בת 20. והחיים? לא ממש מתקרבים
לשיא.
בגיל 20 אני עדיין תקועה עמוק בתוך הצבא.
בגיל 20 הדבר שאולי גדול מהחיים זה הגודל של התחת שלי, שהלך
ותפח בצורה שלא תיאמן בצבא.
בגיל 20 אין לי שמץ של מושג מה אני רוצה לעשות עם עצמי.
בגיל 20 אני עדיין חוזרת בכל סוף שבוע לבית של ההורים. לחדר
שלי שעדיין צבוע בורוד מזעזע עם תמונות ופסלים של מלאכים, כי
בתיכון היתי נאיבית וחשבתי שורוד משרה אוירה של רוגע.
בגיל 20 אני כל כך לא עצמאית שבא לצרוח. המערכת עדיין מכתיבה
לי באיזה שעה לקום בבוקר.
בגיל 20 אני מוצאת את עצמי מחוייבת ללוח זמנים עצבני שמוכתב
חודשים מראש. מחוייבת לחוקים, לנורמות, למדים, לדרגות, לטמטום
של המערכת, לאטימות.
בגיל 20, אחרי 5 מאהבים, אני עדיין לא נאהבת.
בגיל 20, בתוך אוטו ישן על החוף בים המלח, אני מבינה סופית
שהוא לא אוהב אותי, הלב שלו כל כך שייך למישהי אחרת, הוא כל כך
אוהב אותה.
בגיל 20 הבנתי שהחיים שלי לא יהיו כמו שרציתי.
הוא לא יהיה שלי לעולם.