פעם, לפני הרבה מאד שנים, היתה ילדה חמודה וכוסית שקראו לה
עינת. כל הבנים התאהבו בה אבל היא לא הצליחה למצוא חבר והיתה
אומללה כל הזמן. שוב, היא לא הצליחה לא בגלל שהיא לא היתה יפה
או שהיא היתה טיפשה או משהו כזה, הבעיה היתה שהיא חיפשה מישהו
שלא יתעניין רק ביופיה, ועדיין לא מצאה אחד כזה.

באותם שנים שכנו במערות קבוצה מגובשת של בנות ששמן היה
בק"שיות. הבק"שיות שנאו את עינת בגלל שהיא היתה כל כך מושלמת
ומשכה את כל עיני הבנים. הן החליטו לעשות מעשה אשר יגרום לעינת
להפסיק להיות כל כך מושכת ואולי בדרך זו, הן יצליחו לגרום
לבנים להסתכל גם עליהן.
הבק"שיות הלכו לבקש עזרה ממכשף איום אשר שמו היה קציר. והוא,
רק בגלל שהיה כל כך רשע, הסכים לעזור להן.
בליל ירח מלא אחד, התאספו כל הבק"שיות וקציר במערה גדולה שהיתה
מלאה בפסלים מוזרים. כל הנמצאים במערה התחילו ללחוש דברי כשפים
ותפילות לאלוהי האפלה. לפתע התחיל לרדת גשם אשר התחזק כל הזמן
ובכל אותה ארץ החלו ברקים לפלח את השמיים.
באותו לילה אף אחד לא הצליח להירדם מלבד לעינת, אשר המשיכה
לישון כאילו שכח מגנטי רותם אותה למיטתה.

בבוקר שלמחרת עינת קמה ממיטתה וניגשה, כמידי בוקר, למראה.
אפילו אתם לא תצליחו לתאר את גודל הפתעתה של עינת כאשר היא לא
הצליחה להגיע למראה אשר היתה תלויה על הקיר.
היא החלה לבכות ואמה, אשר שמעה זאת מלמטה, עלתה לחדרה כדי לברר
על מה המהומה.
ברגע שהיא פתחה את הדלת וראתה את עינת, צרחה ברחה מפיה.
הבק"שיות הנוראיות הפכו את עינת המקסימה אשר היתה מושא אהבתם
של בנים רבים, לגמדה. והן גם הצליחו לגרוע מיופיה העדין.
עולמה של עינת חרב עליה. היא אפילו שקלה התאבדות.

אבל כמו באגדות, גם באגדה זו, יש סוף טוב.
לא עבר הרבה זמן עד שנסיך, תום שמו, התאהב בעינת ונשא אותה
לאשה.
אולי הבק"שיות הצליחו להרוס את יופיה, אך הן לא הצליחו להרוס
את עינת עצמה, את האישיות שלה, כי יופי זהו דבר חולף, בניגוד
לפנימיות של אדם.

ועינת ותום חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.