כי זה נראה לו הדבר הנכון לעשות.
כי בעיצומה של השנה השנייה ללימודים. בן 19, מותש, פגיע וכועס,
זה נראה הדבר הכי טבעי. הוא לא ידע מיהו, על מה הוא כועס או
למה זה בכלל חשוב. הוא היה צריך לשרוד וזו היתה הדרך.
היה חם כשנכנס למעבדה. למרות שעת אחר-הצהריים המאוחרת היה חם
מאוד בחוץ, ולא נראה שמערכת המיזוג המיושנת מסוגלת ליותר מדי,
למרות השתדלותה הרעשנית.
המחשבים היו מסודרים בשלוש שורות, שמונה בכל שורה.
הוא בחר את המחשב הקרוב לחלון בשורה האמצעית, הסיט את הוילון
כדי שיסתיר כמה שיותר את השמש המעריבה והתיישב.
באגרופים צמודים לרקות הוא עצם עיניים וניסה, בעדינות, להתפוצץ
בשקט. לאט לאט החלה המועקה כדורית הגמישה לנוע בתוכו בתנועות
חלקות, מהחזה לראש, יורדת מהמצח ומתיישבת מאחורי האף. עכשיו זה
היה כדור עופרת הלוחץ החוצה את השפה העליונה, מכריח את לשונו
לצאת החוצה ולמשש את האוויר בתזזיתיות. ואז אל העורף, במורד
הגרון, בין החוליות, כמעט מחלץ ממנו יבבת כאב. הוא ידע שהוא
חייב לשבת בשקט עד שהכדור יגיע למנוחה. ולבטן, מלטף את הפופיק
מבפנים, לוחץ את הקיבה, חוקר אותה. עמד לו, והוא הקיא, מסב את
הראש ימינה, מטנף את הריצפה בפה פעור, מנסה לתת לכדור פתח
יציאה.

אבל הכדור ממשיך לרדת, מלטף מבפנים את התחת ונרגע סופסוף בקדמת
מכנסיו, מנפח אותן בבשר תאב חופש. הוא הרגיש את ראשו מאבד
צורה, מתפוגג, בורח לו. הוא איבד תחושת ראש. מהר, מהר, מה
נשאר? -  הוא אוחז בידו השמאלית את הזין המלא שלו ומחבק אותו
בחמש אצבעות.
הסתכל בבבואתו המשתקפת מהמסך המבריק, התרומם ונישק את פניו בפה
פתוח לרווחה. לשון, חך, שיניים אוכלים את הצורה הקמורה, מלחכים
השתקפויות אור, שותים שביבי רוק, נמסים לתוך מבנה הפלסטיק
הלבן.
מגע הגוף עם שפת השולחן הספיק לו כדי לגמור בחוזקה, והוא
התיישב בבת-אחת. מטה את ראשו לאחור ניסה להרגיש את הרטיבות
החמימה במרכז הגוף, מריח את ריח הקיא החמצמץ על הריצפה, מתענג
על הדיאלוג הפשוט עם תוך הגוף.      

כועס עוד יותר הוא התעורר. נרדם רק לכמה דקות אך הרגיש שבזבז
את חייו, ועכשיו נותר רק עם שארית דלוחה וריקה, כמו הגוף. הביט
שוב במסך שלפניו ,מנסה למצוא את הדמות שפגש לפני כן אך לא
מצליח. בתנועה מהירה אך מדויקת להפליא היכה בפלסטיק הקשיח
שבצידי המסך, הכאב העמום זורם לאורך היד עד לשורש הכתף ונעצר
בתסכול המתקשח. היכה במסך שוב, ואז שוב. הכאב הפרה את זעמו
והעמיד לו שוב את הזין. הוא התמלא יחד עם המכנסיים והמשיך
להכות בפינת המסך התחתונה, מרגיש את הקצה החד עובר בין
האצבעות, חוצב את הפרקים, פוצע את העור.
מפסיק אך לרגע הוא מקרב את ידו המדממת אל פניו, נהנה מהנוזל
האדום כאילו גילה תגלית מרעישה. טועם מעט מהדם, מלקק את הקרום
שבין האצבעות ואת השאר מורח על פניו, על העורף, מסיר את חולצתו
ומורח את בית החזה.
הוא רצה לצרוח אבל הרגיש שצריך לשמור את הצעקה להמשך.

בלא לקום מהכסא גישש בידו הבריאה בתוך התיק ושלף את המצלמה
העגולה.
הוא קם וחיבר את המתאם למקומו באחורי המחשב, מדליק אותו תוך
כדי תנועת הישיבה חזרה. מתבונן בשקט במחשב מתעורר הוא חשב על
הפעם ההיא, כשהגיעה המרצה מהאוניברסיטה האחות להרצות להם על
הטכנולוגיה החדשה ההיא. איך ישב מאחור והתבונן בעצב באישה
המכוערת והלא צעירה צובעת רעיונות באפור, יולדת מילים פגות,
מתות עוד לפני שנחתך חבל הטבור. איך ראה אותה מדגימה, מקישה על
המקלדת, מזיזה את הגוש העכברי על גבי משטח מלוטש. איך הרגיש
שהיא לא במקום, שהוא חייב להציל אותה, לגאול אותה מהעולם
המלאכותי שבנתה לעצמה. איך בירר את כתובת המלון שלה, הלך אליה
ודיבר איתה על עולמה, שולט באופן מוחלט בשפה שלא הכיר. איך
זיין אותה בנחישות אלימה, אטומה, מתגבר על צעקותיה ופרכוסיה,
מבתק את הקשר המזוהם הזה, חודר באיברו את פעמון הזכוכית שלה.

עתה ישב מול גוף פלסטיק מרצד, מרגיש אותו כאיבר מאברי גופו, עם
אצבעות מרוסקות ונפש חסרת נשימה. את היד הכואבת הניח בין
רגליו, מנסה להרגיעה ברטיבות החמימה. בידו השלמה הזיז את
העכבר, לעתים ממתין, לעתים נוגע בעדינות במקשי המקלדת, מזריק
חיים במצלמה.  
אור אדום נדלק במצלמה, ובינות לנקודות הרוקדות שמולו הופיע
הקיר שמאחוריו. הוא מתח את גופו וכיוון את פי המצלמה אל פניו,
פוער את פיו וחושף שיניים בכעין שאגה.
בהה בעצמו לרגע, מסיט את ראשו מצד לצד כאילו בודק את אמיתיות
ההשתקפות. היה משהו מעוות בפנים שראה, משהו שלא הכיר. כשליקק
את המסך הרגיש שהפעם הוא נוגע במישהו אחר, בהיבריד,
בבן-כלאיים. כאילו נהפכו סדרים קדמונים על פניהם, ותוצר
ההפרייה הקדים את ההפרייה. המחשבה העבירה אותו על דעתו. הוא
התיישב על השולחן כשברכיו משני צידי המסך, הוציא את הזין
והצמיד את אגנו אל הפה הדיגיטלי, קופא לרגע, נהנה מהחום
החשמלי, מהחופש.
הוא עשה שלוש תנועות בעילה מתונות ובבת-אחת החל לזיין
בברוטליות, ידו הפעילה אוחזת באחורי המסך ומצמידה אליו את
גופו, ידו הדמומה נמצצת בתשוקה ובתיעוב, חרחורים קולניים
בוקעים עמוק מתוך גוף מחולל.

במשך שתי דקות דמומות היא עמדה, ידה עדיין מחזיקה בידית הדלת,
מביטה בים הגועש של זהויות יצרים ונוזלים מתנועע ליד החלון
במעבדה שלה.
מרגע שפתחה את הדלת לבדוק את פשר הרעשים ועד שזיהתה בתופת
שלפניה את התלמיד השקט שחיבבה חלפו שניות ארוכות. היא רצתה
לצעוק אך לא הצליחה לפענח את סוד מיתרי הקול. נדמה היה שאת
מקומם, כמו מקום כל דבר אחר בגופה תפסה בחילה איומה, קיומית,
כזו שמסכנת חיים. אבל היא לא הצליחה להתיק את מבטה מהצעיר בעל
המכנסיים המופשלים אונס באגרסיביות את מסך המחשב, ידו השמאלית
תקועה בפיו וזעקות חנוקות עולות מגרונו.

הוא שמע את הדלת נפתחת אך לא הסתובב עד שחש בזוג העיניים חודר
את גבו. מבלי להפסיק הסתובב באחת, עדיין מוצץ את פרקי
אצבעותיו, פוגש את מבטה של ראש המחלקה שלו. הם התבוננו זה בזו,
עיניהם פעורות, גופה קפוא וגופו לא גופו. בשניה שהסתובבה וסגרה
בשקט את הדלת הוא גמר, שוטף את הזכוכית בנוזל המטהר, אוחז בשתי
ידיו את המסך, נתלה בו כמו גור קופים צעיר המחבק את אימו,
חיבוק שכולו השרדות.
הרגיש שהכעס שוכך, שההפריה הושלמה.
סדרי בראשית שבו לקדמותם.