היום החדש כבר נגמר

היום החדש כבר נגמר. עוד כשעתיים נותרו לו לחיות. הרופאים
אומרים, שהחושך קרב, אבל בשביל היום החושך הזה הוא אור. ושדות
שלחין מתכהים ונרדמים ברוח אפלולית מרגיעה.  כבר החשיך בחוץ.
ומכונית עוצרת בחריקה פתאומית, ובלמים יבשים צורחים בצרימה
דקה. זיקוקי דינור בשמים, כמו ריבוא כוכבים נופלים. צבעוניים
ויפים ומרעישים. עד שגם מגיע החושך שלהם.
דימיתי זיקוקי דינור במוחי, בשמי אדר רגועים, רוח קרה נשבה
ועדיין לא ראיתי שום ליצן ברחוב.

פרה לבנה עומדת לה באמצע הכביש ומכונית עוצרת החריקה פתאומית.
בלמים יבשים צורחים בצרימה דקה.   ואז זה קרה ; ואז התפוצצנו
ולא ראינו את המכונית מתנגשת. דעכו הזיקוקים וקולות הנפץ ופרה
לבנה שוכבת באמצע הכביש ומראה של זוועה מול פרה שקופה מחייכת,
העולה עם שארית העשן , בהתאבכות מופלאה עד שמתמוססת כליל אל
הנצח.
אדר מחייך ויודע שראינו את הפרה השקופה. עצים נשירים לצידי
התעלה מלחששים בעלוותיהם את מה שארע. תופים הדהדו, חצוצרות
ניגנו מלודיות רכות כתפילה חרישית.

נרדמנו. ידי בידה ושפתיה אדומות ואינן זעות, כדורי עיניה
מתרוצצים כאדם שבורח, או כאדם שרודף.
כשעתיים עברו וכבר לא זכרתי לא פרה לבנה ולא זיקוקי דינור. כבר
אבד שמם בראשי.  
חלמתי - אנשים ומקומות. חלמתי - שמות ומילים, שמים ומים וים.
התעוררנו, אל הבוקר החדש, איילת השחר כבר מזמן חלפה לה בין
הסלעים כממהרת מפני השמועה על הזאב האיום.
הגפתי את התריס וראיתי אותם. היו שם כחמישים ליצנים וכולם העתק
גמור ומושלם של ליצן אחד, עם אף אדום כהה וכובע חרוטי צבעוני.
תחילה חייכו ואחר בכו וכולם ביחד - אף אחד לא מאחר - בתאום
מושלם. השבתי את התריס למקומו. אך נתתי למעט אויר של מרץ
להיכנס מבעד לצוהר. חיוכה הקסום למולי הרגיע את ליבי שהאץ,
מפחד הליצנים המאוחדים. "מה חלמת", שאלה. סיפרתי לה על זיקוקי
הדינור וכמובן על הפרה הלבנה, שראינו ועל הליצנים, למרות שלא
הייתי בטוח באמיתותו של החלום הזה. נשקה על מצחי ועל לחיי
ושפתי ושם האריכה והשתהתה.
מסוק חלף מעל ביתה והרעיד את קירותיו. כה נמוך היה, עד שדימיתי
ששמעתי את קולות הטייסים בקשר. שוב הגפתי את התריס וניסיתי
לראות את פניהם של הטייסים, אבל השמש המלגלגת סינוורה את
אישוני החומים. עוד מסוק שינקה, שם מעבר לגבול, את השטח, או
שיפנה חיילים פצועים. עוד דם של אדם שעיניו חומות כאדמה.
אוטובוס עם ילדים חלף ברחוב. צעקות וצחוקים שרק ילדים מסוגלים
להפיק. ושלטי ה-"ילדים" בשני קצוות האוטובוס כמו מודיעים בלי
אומר: " יש להיזהר אלו רק ילדים, והרי על ילדים יש להגן בחירוף
הנפש ולהישמר". והמסוק שהצפין, או אחד אחר, מדרים ועובר בשנית
מעל הבית. החלונות רועדים, הידיים נוגעות האחת בשנייה והעניים
כמו מחזיקות באצבעות הידיים, בכדי שלא ירעדו. "היה שמח", עולה
בראשי צירוף המילים העויין, הכוונה היא שהיה שם בלגן. שם מעבר
לגבול; מהמקום ממנו שבים הלוחמים מי במסוק ומי ברכב.
האוטובוס חלף ועבר לו מזמן. אבל השלטים: "ילדים" כמו נשארו
במקום. עומדים מאויר ומביטים על המסוק ביראה.

היום רק החל וכבר בא החושך והעיב על הכל. וחייל שחרש בשדות
השלחין בנערותו, לא ישובו ויחרוש, והוא שנטע עצים רכים לא יראה
את פריים שהחלו רק כעבור שלוש שנים להציץ.
אבל, עצים מתעוררים אל הבוקר החדש, מנערים מעליהם את טיפות הטל
ואדם בא אליהם. בם לטפל ועליהם להשגיח. ושמים כחולים ונקיים
מענן משקרים כמו מים של ים מלוח ומר.
משקרים שכלום לא היה, שדבר לא ארע.