"אין לי מה להגיד
ואני אומר את זה
וזאת שירה"    
               (ג'ון קייג')


בחיק השפופרות

חוטי הטלפון נקטעו באמצע השיחות
מתנהלות היו ברציפות והאוויר היה מורעל
והשחפים ברגע מסוים פרטו על נים הנשמה
ושום דבר כבר לא היה כקדם.
מצוי הייתי ברווח הצר
שנפער באד נשימותיה
כשהמבט לעס אותה ולא בלע
מותיר אותה דבוקה לחיק השפופרות
ושום דבר כבר לא היה כקדם.

המתנו בתא הצפוף
שאר העולם נהג כמונו.
אחזתי בגופה הרופס וחשבתי
שכך היא תהיה ודאי בגיל שישים -
רכה ובלתי נעימה למגע.
למציאות יש נטייה להעביר את הזמן
לאט מכפי שהוא במחשבות.

הימים נקפו והאטמוספירה התעבתה מעלינו
לוחצת על ורידי הרקה
עד שצלצול הטלפון העיר אותנו
אך אז כבר אחזתי מישהי אחרת
בין צבתות ידי -
גופה היה נוקשה
וריגש אותי יותר.
והשיחות המשיכו כאילו לא הפסיקו מעולם.




ארוחה משפחתית

יושב בפינת השולחן ומצביע על
קערית המרק - "שם אטבע"

בני משפחתי מהנהנים מקצה החדר
שעל כתליו תמונות אידיליה משפחתית קרה

סבתי תמצא זמן לדבר
על החתונה שתבוא
"לא תבוא - סבתא לא יודעת"
אני אלחש ספק אסנן בין שיני המזלג

את שם
מציתה בי געגועים
לימים בהם הייתי הטרו
"סבתא לא יודעת" שוב אלחש
ואת תחייכי ותשלחי ידך
מתחת לשולחן

סבא יחייך




תחנת הרכבת

שקענו ברשמיות המביכה
ללא הינד עפעף - ללא מילה,
כל אחד ועניניו המרירים
המתאספים סביב הלב בגוש אחד
ומונעים ממנו סדירות.
הבטנו ברכבת מאחרת שוב,
עד שצילו של שעון התחנה
גלש על עורפנו
וחילחל עם הזמן,
ממיס גושי המרירות.
יצאנו משם ידידים,
אם כי הכרותנו החפוזה
עתידה לפוג בבוא צינת הלילה
והבדידות.