היה זה עוד יום בו התעוררה אל בלי מעש.
לא היו לה תכניות ולא התחייבויות. כבר כמעט חודש וחצי היא
מעבירה כך, ספונה בביתה לא מרבה לצאת או לפגוש אנשים. שקועה
במחשבותיה ובעצב שלה.
כמה חיכתה שיגיע החופש הגדול, שתתפנה מחובות העבודה שכבר העיקה
עליה, ותוכל להתייחד עם השקט הפנימי.
סופרת את הימים בין טלפון לטלפון מבתה.
"אמא", זו הקריאה המרעננת והמעוררת ביותר עבורה, בימים אילו.
"אל תשאלי מה קורה פה, לא יכולתי להתקשר כי היינו עכשיו
במונגוליה ואין כאן לא טלפון ולא מים זורמים בבתים, פשוט מקסים
כאן, איזה אנשים נפלאים".
שבעה חודשים מטיילת הילדה במזרח. כל טלפון מהילדה מאיר ומעורר
אותה לחיים. היא חודרת אל הבית השקט מתוך העולם הגדול ומביאה
ניחוחות חדשים ומשב של שמחת חיים סוחפת.
היו גם שיחות של חצי שעת שיחה. כל כך שוטפת ומידבקת השמחה שלה.
יודעת להתבונן במתרחש סביבה, בדקויות הבחנה. נפעמת מכל צבע,
מפגש או התרחשות.
הצטרפה לשיירת רוכבים שעברו מעיר לעיר.
"אמא, אין כאן כבישים בכלל, אז הצטרפנו לשיירה של רוכבי סוסים.
כדי שיהיה סוס לי ולרונן, האנשים האלה לכדו עבורנו סוסי בר,
ואנחנו ראינו את כל התהליך, אילפו אותם במהירות, עד שיכולנו
לרכב עליהם. לא תאמיני כמה הם מיומנים, אילו תנועות יש לציידים
האלה, שעתיים זה לקח להם."

כשהיתה בבית לא הסתדרו ביניהן. הרבו בשתיקה או בכעסים על כל
דבר קטן.
אם שאלה שאלות, זו היתה חטטנות. אם לא שאלה: "לא אכפת לך מה
קורה לי."
גם כשנפרדה מבעלה לא זכתה לגילויי חיבה ותמיכה מהבת, שכנראה
היתה נבוכה ומבולבלת לא פחות ממנה.

וביום הזה הגיע טלפון ששינה את כל תמונת המצב הקודרת.
"אמא, בחודש הבא אני מגיעה לתאילנד, אני רוצה שתבואי לטייל
איתי."
נשנקת, הרגישה שהיא חייבת לשמוע שוב את המילים הללו. באמת שמעה
נכון?
תגובתה לא נשמעה כי נעתקו המילים.
עד עכשיו האמינה שנכשלה כשלון חרוץ במערכת היחסים עם בתה זו.
גידלה בת לתפארה אבל אינה מצליחה לשוחח איתה. אינה מצליחה
להתקרב.
"אמא?"
"את לא עונה לי כי אין לך כסף? אז אני אשלם לך את הטיסה"
הקטנה הזו שעבדה כל כך קשה כדי להשיג לה את מעט מעותיה, הבת
הזו שאין לה דיבור חברי איתה, מזמינה אותה לטיול בתאילנד?
הדמעות החלו לזלוג מעיניה ללא שום שליטה.

בימים אילו נקוות הדמעות בקלות רבה. כמעט ואינה עושה דבר אחר.
אבל ברגע זה היו אילו דמעות אחרות. רגע עצום של אושר. וכבר לא
נדרשה לה הנסיעה עצמה.
את מתנתה כאמא כבר קיבלה עם ההצעה הזו שהגיעה מהדהדת לה מסוף
העולם ועד קצהו.

במועד הנקוב התייצבה לה בשדה התעופה כשתרמיל מטיילים ענק על
גבה והיא נכונה לטיול תרמילאות כדת וכדין.
זו לה הפעם הראשונה בחייה בה היא יוצאת מהארץ לבדה. כל דבר
שהיא עושה כאילו בפעם הראשונה נעשה. כל התנסות היא התנסות
היולית, כאדם עצמאי.
חודש עבר מאותו טלפון ששינה את כל נקודת מבטה.
שיחת טלפון שגרמה לליבה להתרחב, אושר הציף אותה. הסתובבה
ברחובות כאילו הזדקפה קומתה לפתע. חיוכים נתלו בזויות פיה, ללא
יכולת להימחק משם.
הדמעות המשיכו ליזול בקלות, אולם הפעם מרוב אושר. לכל מי שפגשה
ברחוב שמחה לספר על הנסיעה הקרובה, ועל היוזמה וההזמנה שהגיעה
כל כך מרחוק ועם זאת המקרבת כל כך.
מעולם לא חשה שמחה עצומה כל כך. התרחבות מלאה כל כך. הרגישה
אמא במלוא רמ"ח אבריה. תחושת הכישלון הקודמת הפכה לגאווה
עצומה. מי עוד מבין חברותיה זכתה למפגן קשר שכזה?

בקפידה רבה נארז התרמיל. שלא יהיה כבד מדי לנשיאה על הגב, אבל
שיכיל את כל הדרוש. לבמבה, גבינה לבנה של תנובה וככר לחם שחור
פשוט התגעגעו המטיילים הצעירים. תרמיל אחד היה מלא בניחוחות
מהבית. מדמיינת לעצמה כמה ישמחו הצעירים להביא אל פיהם את את
טעמו של הבית שכבר חודשים רבים לא בא אל פיהם.
ותרמיל הגב הענק היה מלא בדברים החיוניים בלבד. בכל כיס מונח
פריט אחר, סיכות בטחון ועזרה ראשונה כדורים שונים, אין לה מושג
אם תתרחק מהציויליזציה, לאן יישאו אותן רגליהן, הרי אין כל
תכנון, יתקדמו לפי ההזדמנויות שייקרו בדרכן.
החששות מנקרים ללא הרף במוח.
"ואם הילדה לא תצליח להגיע לשדה התעופה, הרי רק באותו יום היא
אמורה לשוב מבורמה......"
הכינה אותה הילדה שהישראלים מתגוררים בקוואסאן.
"גם אם אדע להגיע לשם, איך ניפגש בסוף?"

בטיסת אל-על נוצרה שיחה עם השכנים למושב, מאד העריכו את אומץ
ליבה, לצאת לבדה ולהיות תרמילאית. הם יוצאים בטיול מאורגן.
"ולא רק זה", גאה גאה ליבה, "בתי מיוזמתה הזמינה אותי להצטרף
ולטייל איתה"
הרגישה כיצד היא עולה על גדותיה מגאוה ואושר.

המפגש בשדה התעופה היה המפעים בחייה.
בעודה ניצבת בתור לפני בדיקת הדרכונים עוד בטרם נכנסה לאדמת
תאילנד, עטה עליה בחיבוקים רחבים הבת היפהפיה, מלאת החיים. גם
שוטרי תאילנד לא עמדו בפני איחוד המשפחות הזה וחרגו מכל
הכללים. כל מאות נוסעי אל-על חזו במחזה הנרגש הזה.
חיבוקים, בכי וצחוק שימשו בערבוביה. לא שבעה מלחבק את הילדה
הנפלאה הזו.
היא נראתה לה יפה וזורחת מתמיד. "אהובתי שלי, כמה שאני
התגעגעתי."
"תודה" לחשו שפתיה שוב ושוב, "עשית אותי מאושרת, יפתי שלי."

הימים הבאים היו כמו חלום. כל הטיול שהו זו במחיצתה של זו.
הרגישה עצמה כמו נסיכה. דאגה הבת שלא יהיה לה קר מדי, חם מדי,
שלא תהיה רעבה, החזיקה בידה כשחצו כביש סואן כיוון שכיוון
התנועה הפוך לזה שבארץ. ישנו במיטה זוגית זו ליד זו.
הקרבה, שיחות הנפש, הקניות המשותפות, עיון מתמיד במפות ותכנון
המשך הדרך הביאו אותה לשקט של אושר.
שום טרדה ושום הרהור של כאב לא עלה במוחה. מרגישה איך בתה
מובילה אותה והיא מרחפת לה בין החוויות. עוד שנת חיים לא תצליח
לעכל איך קרה שנפל עליה הטוב הזה.
איך הוטחה מייאוש וצער עמוק אל פסגת האושר והגאווה.

בצ'אנג מאי העיר הקסומה והצפונית נרשמו לטרק.
יצאו עם תרמיל על הגב לשלושה ימים של הליכה הרחק מהציויליזציה,
להכיר את המקומיים החיים ללא מים זורמים וחשמל. השלווה הפשטות,
התחברות והתאמת האדם אל הטבע ותנאיו המשתנים.
שכבה מתפרקדת לה ברפסודה העשויה מבמבוק, עוצמת את עיניה,
ג'ונגלים מכל עבריה, שמים כחולים והרפסודה משיטה אותם חרישית
קרוב קרוב אל הקרקע. אל המים.
נושמת עמוק, קולטת אל תוכה את כל העוצמה הזו, והטוהר.
זו ההתנקות החזקה ביותר מהרעלים שנספגו לתוכה בשנים האחרונות.

חוויית הטיול היתה הרכיבה על הפילים.
מעולם לא רכבה על חיה כלשהי לא סוס, לא גמל, ובוודאי לא פיל.
הכל היא פוגשת כאן בראשוניות מפליאה.
"אמא'לה!!!, כמה גבוהה החיה הזו, איזה פחד" צחקו זו אל זו מלוא
הפה.
טפסו אל גבה של החיה הזו דרך רמפה בנויה מעץ, וסולם קטן.
מנפנפות בשמחה לחברים האחרים שיושבים גם הם נרגשים על פיליהם
שלהם, ומחייכות למראה אשה שמאד מאד פוחדת לעלות.
הן רוכבות על הפיל האחרון בשיירה. על ראשו של הפיל יושב הרכב.
"שימי לב לשערות של הפיל הזה. ממש מברשות קוצניות"
הפעם רואות את הג'ונגל ואת הנחל ממרומי גבה של החיה אדירת
המימדים.
והיא נושאת אותן בבטחה מיטלטלת לה מצד אל צד.
הירידה אל הנחל במורד התלול של ההר, מטה את גופה של החיה כך
שהן מחשבות להישפך ממנה. נאחזות בתומכות שלצידן ומתגלגלות זו
כלפי זו בצחוק משוחרר.
והפיל המצועצע באצדעות וחרוזים יורד למים ובצעד כבד מדשדש
בתוכם, בעיקול הנחל הוא חוזר ועולה אל היבשה, והשתיים מתבוננות
מסביב, קולטות לתוכן את הריחות הצלולים, השכשוך הרך, השקט,
החוויה של להינשא על גבו של מי שנושא אותן בלי צורך לכוון ובלי
לרצות יעד כלשהו:
"יהיה אשר יהיה." התמכרות של שלוה ורגיעה.

ובלי כל הכנה מראש, החל השקט הפנימי לגעוש.
ודוקא מבפנים.
מצאו עצמן לבדן על הפיל.
הרכב שלהן ירד ורץ במהירות כדי לתפוס פיל פילון שנראה בורח
בג'ונגל.
הופתעו, ונדרשו להתארגנות פנימית מחודשת למחשבה שאין הגה
לספינה שלהן.
אולם, גם אם היו דרוכות מעט יותר, נראה היה שזה בסדר.
הפיל נראה להן כיודע את דרכו.

"מה לו לפיל הזה? שמה לב איך הוא מחיש צעד?"
כבר עבר את הפיל שלפניו, והוא ממשיך להתקדם.
"לאן הוא ממהר?"
נאחזות חזק בתמוכות שלידן, כל שריריהן נדרכים אבל למראית עין
עדיין רגועות. מתבוננות במה שמתרחש.
"בבקשה, עצרו אותו" צועקת מתחננת הבת באנגלית אל הרכב של הפיל
שלידן.
לא הספיקה להגיע תגובה, והפיל שחמד לצון החל בריצה קלה. כל
השיירה במים, והוא ביבשה, רץ ברגליים כבדות, עולה ויורד מהמים
לפי איזו שהיא החלטה עצמאית משל עצמו, מיישר את התוואי, אינו
מתרשם ממשמעת ההליכה בשיירה.
והן כבר נרעשות ומבוהלות.
חיוורת וכמעט היסטרית החלה הבת צורחת: "אני רוצה שתורידו אותי!
לא רוצה להמשיך!"
"הורידו אותי מיד!" אבל אין קול ואין עונה.
כבר עברו את כל שיירת הפילים, והפיל הדוהר, הנושא את שתיהן על
גבו, כלל אינו מתכוון לעצור, אינו מתבונן ימין או שמאל, רק
חומד לו לצון.
צעקו להן לומר לפיל "האו !" בצורה החלטית, זו פקודת העצירה
שלו.
אולם הוא לא מגיב, הקול שלהן אינו תקיף והחלטי מספיק.
והן רועדות כעלה נידף.
בעיקול הבא כבר אינן רואות את הקבוצה. שמעו אותם צועקים אחריהן
שהרפסודה מנסה להדביק את הפיל, אבל הרפסודה אינה מגיעה.
והבת החזקה והנמרצת, מלאת החיות והשמחה איבדה כל טיפת דם
מפניה. מבוהלת עד מוות. בוכה מתייפחת.
הן מחזיקות ידיים וצועקות ביחד "שמע ישראל ה' אלוהינו.."
כי מי יודע, אולי בהמשך הנחל נמצא מפל מסוכן? איך תדענה לאן
צריכות היו להגיע ולאן תגענה.
כבר רואות בעיני רוחן את הכתבה בעיתון למחרת: "אם ובתה נהרגו
כשהיו על גבו של פיל אחוז אמוק".

וכאן היתה זו היא שהתעשתה.
נכון, המציאות כרגע בלתי נשלטת.
ה"דבר הזה" שמוביל אותן והאמור ליצור בהן בטחון, מתנהל
כרצונו.
"איך אשמור על קור רוח?" נזכרה בדבריו של אושו, "להיות שליו
בעין הסערה".
נשמה עמוקות. בחרה להרגיש אמון מאשר לחוש את הפחד והחרדה.
לאט לאט הציפה את ראשה באותה תחושת בטחון שגילתה שמצליחה לגייס
לעצמה.
"בואי ננשום ביחד" מנסה להרגיע את הבת. "עצמי עיניים והתמקדי
בירוק ובמים הצלולים ובתנועה הנעימה".

כשהדביק אותן הרכב לבסוף, כבר נראו שתיהן רגועות, מבחוץ אמנם
רועדות ורוטטות, שריריהן בדריכות של רצון להילחם ולהישרד,
אבל בפנים חזר לשלוט השקט והבטחון.
הגיעו אל היעד חצי שעה לפני השיירה. מתחבקות וצוחקות, רועדות
וצוחקות, כשפגשו רגליהן את האדמה הטובה והבטוחה.