מבט אחד אל הרצפה העצובה
ומשם אל שמי האפלה המובילה.
אוויר קר מסביב
מלא בתוגת ליל.
השלכת הסתווית הקבועה מאחרת לבוא
העצים זועקים למעט דיאטה ירקרקה
השמש כבר שנים פה לא ביקרה.
מרחבי אינסוף
לא מבשרים על שום סוף
גם האמצע אינו בנמצא
ומשלחת נמלות עצלות
רק מתחילה
בחיפושי השווא אחר ההתחלה
ואני, מה איתי
תקוע
שנה, שבוע
יום, שניה
אף דקה לא משנה
הזמן נטול טבע
אין למה לשאוף
עשן סיגריות ערפילי
מוצף ניקוטין
נחנק מהרעילות של עצמו
יצורי אנוש
ממעטים להופיע בסביבה
בבתי בטון מסוגרים רובם
עמוסי מין
ורבויי אקרני מתכת קשקשניים
שמשגעים להם את הראש בסלבריטציה גסה ומכעיסה
מזמן המודרניזציה לא היתה כל כך פאסה
אני כל כך אוהב חוסר מעשה. |
