יש בתוכי איזה בור, משהו בלתי מוסבר
הוא מתרחב בכל רגע, כשאני מוסיפה לו עוד תו
הנגינה נמשכת, ולמרות שמעולם לא ידעתי תווים
הם נוספים במהירות, עד שחיקת הקלידים

הבור הוא הכאב, והכניסה אליו ברורה
קפיצה אחת קצרה, וישר לסוף הרע
אבל רק לעמוד מעליו, ולהסתכל לתוכו,
מציג לי כל כך הרבה מנגינות אחרות,
שיוכלו להתנגן בלי שום בעייה,
בלי שאפול, אל תוך מנהרה..

הדבר הקצר הזה המתנגן בתוכי,
הוא מוסיקה רועמת ואחר כך חלשה
היא צועקת עלי להלחם, כאילו היא יודעת משהו, כאילו מבינה...
ואח"כ היא עוזבת, כאילו לא הייתה, ואני נשארת, בודדה, שקטה.

היא הפסיקה לנגן, ככה זה עם מנגינות.
הם נהיות הכי טובות, ואז נעלמות.
היא התנגנה לי במוח, עד הרגע המסויים,
בו הלב שלי התחיל, לזמזם איתה גם...