חורפים אני זוכר
גם אם לא את הימים השבועות והשנים
חורפים אני זוכר
כי חורפים משנים

אני יושב בתחנה החדשה
עם הגב לאנושות
ובשביל כל השנים שהם לימדו אותי לזכור
אני עכשיו אלמד לשכוח

כולם ממהרים,
הפנים משתנים,
ספק משתפרים ספק סתם נאטמים.

מחורף לחורף הכל התבהר
מחורף לחורף הכל השתפר
לפחות כשלא נהיה יותר גרוע

אני יושב בתחנה החדשה
עם הגב לאנושות
ובשביל כל השנים שהם למדו אותי לשתוק
אני עכשיו אלמד לצרוח

העיר הזאת נושמת, פנים והחוץ
אנשים בעורקיה, ואנשים בבשרה.
ואני, אני נושם איתה.

החורפים חלפו
גם כשהשנים עמדו מלכת
הגשם עזר לי לחשוב
גם אם המחשבות הסתננו להן בשקט

אני בתחנה החדשה
גב לאנושות
אני יושב בתחנה וביד רועדת
חותך את עורקי העיר הזאת

אני לומד לצרוח
אני לומד לגלות
הם לא יכולים לברוח
גם אם אני זקן מידי מכדי לרדוף

העיר הזאת נושמת
ולבה בתחנה
העיר הזאת גוססת
ולוחשת לעזרה

את הסיבות אני המצאתי
על הספסל בתחנה
אני יכול להצדיק את הרצח, כהגנה.
זאת לא אשמתי, העיר התחננה.
והדם שעל ידי, הוא גאולתה.
זאת לא אשמתי, העיר התחננה.
והדם שעל ידי, אולי הוא בעצם שלה.

אז עוד חורף עבר. עוד אחד לערמה. אני זוכר חורפים. את הקרים,
בעיקר.