קודם הייתה ההפרייה. היא ראתה את שמו כתוב איפשהו. בעיתון,
במודעת אבל, בפרסומת לרדיו, היכנשהו בחלל האינסופי. היא ראתה
את שמו. ארבע אותיות מרחפות להן בראשה. היא רצתה שמישהו ידע.
היא רצתה לפרוק את העול הזה, את הכאב המצטבר שהיא שמרה רק
לעצמה. היא חזרה לביתה. מהורהרת. מילים מילים רצות בראשה,
מסחררות אותה בעוצמתן, גורמות לה לדדות במעלה גרם המדרגות
המובילות לחדרה האפלולי. ומבלי לשים, היא החלה לכתוב אותן.
מילה, עוד מילה. מילים בלי הקשר ממשי. המילים הראשונות שצצו
במוחה. "כאב" "מים" "חיבוק" "שיער" "בושם" "אויר" וכך הלאה.
מאות במאות של מילים נערמות להן על הנייר כעבור שעה היא החליקה
את ידה על הדף ולחשה לעצמה "חודש ראשון". המילים המשיכו
להיערם. שעה רדפה שעה, והבליטה הפכה לתפיחה, ולא היה צורך
להעביר את היד, היה כבר ניתן להבחין בקימור הזה. והמילים
המשיכו להצטבר- "שמחה" "לב" "חברות" "עמוק" "רגש" "צחוק"
"משחק" "גיטרה". ועל הדף התגבשה צורה, שהחלה לתאום למוצר
המוגמר. ואחרי תשע שעות של כתיבה מאומצת, זה יצא. המכתב
המיוחל. כל רגשותיה, חששותיה, האמת שלה. הייתה פרוסה לעיני כל
בחתיכת נייר. מאות מליוני המילים שנאגרו במוחה, שחרכו כל עצב
ונים דם בראשה, יצרו סדר מסויים. כותרת, משפטים משפטים, ושמה,
כתוב בסוף. וסימן שאלה מרחף על פני כל הדף. היא קיפלה את המכתב
בצורה עוברית, ראש נוגע ברגלים, ועטפה אותו יפה. הגיע הזמן
שהאב המאושר יראה את בנה, עליו שקדה בחשאי.
למחרת היא הגישה לו את המכתב. ונמלטה במהירות, מסמיקה. מצחקקת.
כעבור שעה היא ראתה אותו. שלולית דיו מסביבו והוא מתבוסס בדמו.
מקומט, מקופל, שבור עצמות ומפרקות. תשע שעות ירדו לטימיון והן
עכשיו מולה, זועקים לעזרה. וכל המילים שהתרוצצו בראשה ארבעה
חודשים נעלמו, ומה שהיא שמעה עכשיו היה תו אחד ארוך.
היא ירקה על המכתב ומלמלה "בוגד עלוב". ומאז, היא לא כותבת
מכתבים.