"בהתחלה כולם שווים"- מילמל לעצמו אלוהים בדיכדוך, רגע לפני
שפתח את ארובות השמיים למבול נוסף. הוא השאיר את השיבר פתוח כל
הלילה ושם לעצמו שעון מעורר כדי שבבוקר יוכל לחזור ולבדוק את
התקדמות המבול.
האנשים למטה, במדינת ישראל, היו דווקא מאוד שמחים. דני רופ
הודיע בהתלהבות על שלג כבד הצפוי לרדת בכל חלקי הארץ, ואפילו
בת"א, עיר החטאים המקופחת בד"כ בנושאים שכאלה (אלוהים החליט
כמחווה הומנית, שלכל מי שצפוי לחיי נצח בגהינום, לפחות מגיע
למות שמח). חזאים תורנים הפכו לכוכבי עיתונים ומהדורות חדשות
כשהעלו ספקולציות שדיברו על גשם רצוף שסופו לא נראה בשבוע
הקרוב. הארץ צהלה ושמחה לנוכח אותן הערכות שדיברו על סיכוי
ריאלי שהכינרת תעלה על גדותיה תוך שבוע, וכל התוכניות השונות
להצלת משק המים נזרקו לפח ללא היסוס. "אנחנו חופשיים! יש מים!
בפעם הבאה נדע לנצל את מאגרינו ביתר חוכמה"- הבליחו שרים בעלי
תיק קיקיוני זה או אחר אצל אמנון, רפי ויאיר.
יומיים אח"כ כבר כולם טבעו. לבודדים ברחבי העולם שהצליחו
להימלט להרים מעל לגובה 5,000 מטר נותרו מספר שעות, אולי
יום-יומיים במקרה שאלוהים יצטרך לשבור עוד כמה קרחונים ממחסן
החירום שלו באנטרקטיקה. בני האדם באותם ימים נבדלו ל2 קבוצות
עיקריות: אלו שניסו להילחם על חייהם, ואלו שקיבלו את מר גורלם.
אלו שנילחמו חפרו בורות לעומק האדמה, העמידו סכרי ענק של מאות
מטרים, ובארה"ב אף ניסו להשתמש בתנורי ענק חדשניים לאידוי חלק
מהמים שהצטברו ביומיים הראשונים, רק שקצר באחד התנורים חישמל
את אגן ההיקוות העצום וחיסל בעצמו מאות אלפי אנשים שלא היתה
להם אדמה יבשה להימלט אליה. אלו שקיבלו על עצמם את גזרת גורלם,
ובינם כמובן כל קבוצות התמהונים המגוונות מכל קצוות תבל, ראו
בגשמים הבלתי פוסקים את סוף העולם. אפילו בקו המשווה וסביבותיו
טבעו כפרים על כל תושביהם והמים המשיכו במסעם אל השמיים.
התימהונים צדקו- אלוהים לא ריחם על אף עץ ועל אף ציפור, בדרכו
להעלות את מיפלס המים אל מעבר לאוורסט האימתני. כבר כמה שנים
שהוא בוכה "איפה שוב טעיתי?". הירהורי דיכאון על משמעות אותו
עולם שכפוף למרותו פקדו אותו ביום ובלילה. אותה שאלה הידהדה
בראשו ולא נתנה לו מנוח: "למה הם לא יכולים להיות מושלמים
כמוני? מה הורס אותם בדרך?" ליתר ביטחון חיסל אלוהים גם את שאר
היצורים החיים על פני האדמה (את הדגים השאיר משום מה, אבל
העריך שנגיפי האבולה והאיידס, אותם ייעד מהתחלה למטרת דילול
אוכלוסיות משעממות או מאוסות,  כבר יעשו את העבודה), כדי לוודא
שתנאי עבודתו יהיו סטריליים ככל הניתן לקראת הבריאה מחדש הבאה.

זו לא היתה הפעם הראשונה שאלוהים שקע בדיכאון קיומי. זה כבר
קרה מספר פעמים בעבר- הפעם הראשונה היתה עם הדינוזאורים. אבא
שלו ציווה עליו להשמיד את כדה"א, לאחר שהרעש שעלה ממנו הפריע
לו לישון, אז אלוהים זרק אבן על כדה"א. כשראה את אותם יצורים
ששרדו, חמל עליהם אלוהים, ולא חיסל אותם כמיצוות אביו. אחרי
הכל, היה להם ערך סנטימנטלי בשבילו...
הפעם השנייה היתה עם אותו סיפור מפורסם של נח. הפעם עשו בני
האדם חור בראש לאלוהים עצמו, וזה החליט להעניש אותם מתוך התקפת
אמוק, אך ברגע האחרון התחרט ושמר זכר ונקבה מכל מין כדי שיוכל
להתחיל מחדש אחרי המבול.
אחרי נח באה מלחמת העולם השנייה, שהיא למעשה וידוא הריגה לאלה
ששרדו את הראשונה. זו פרצה לאחר ריב קשה בין אלוהים ובנו ישו.
אלוהים התבייש בעצמו והיה מלא ברגשות אשמה על שהיכה את בנו
האהוב בשתי לחייו המזוקנות, וככפרה הציע לבנו את העם הגרמני
החביב שעתיד להיות החזק בעולם (עפ"י תחזיות שהציג גבריאל שר
העתיד בפני אלוהים). ישו הסכים אך דרש שאביו ינקה קצת את השטח
לפני שיכניס אותו לתפקידו, ואלוהים החל בהכנות. ישו, שהחליט
שהניקיון במלח"ע הראשונה לא היה יסודי מספיק, הנהיג את עמו
הניבחר למלחמה שנייה בראשות איזה ברנש בעל שפם מגוחך וביצה
אחת, ובאותה הזדמנות החליט לקצץ קצת מעמו של אביו, אבל רק
בשביל הצחוק.
בעידן שלאחר מלח"ע השנייה השתקע אלוהים במדינת ישראל. לא, לא
בירושלים. הוא בחר דווקא באילת, שם יכל לרדת לסיני לעיתים
קרובות ולצלול בין האלמוגים אותם החשיב כפנינת כל בריאותיו.
כיוון שלא היה יכול ללבוש צורת אדם רגיל (רק מין וריאציה
מעוותת ודוחה שקראה לעצמה דודו טופז) בחר אלוהים כנציגו בפני
עם ישראל את מרן שליט"א עובדיה יוסף. רק מה לעשות שלקראת
המילניום, חלה עובדיה והתחיל לראות דברים שאלוהים נשבע שלא היה
לו שום קשר אליהם. העם נהיה מבולבל. תוך חודש וחצי גברים החלו
לרצוח את נשותיהם בקצב מסחרר. האינתיפאדה השנייה פרצה בקול
תרועה ואבן. אריק שרון נבחר לרשות הממשלה. הכלכלה התנפצה
לרסיסים והאבטלה נסקה לשיאים שכמותם לא נודעו קודם לכן. כמו
גוף חולה, איבר אחרי איבר החל לא מתפקד. ואז בא ה11 בספטמבר,
שגרר אחריו את שאר העולם למצב זהה לזה של מדינת ישראל. המיגרנה
של אלוהים הלכה והחמירה מיום ליום עד שהחליט לשים לה סוף. הוא
החליט לקצר את התהליך (שגם אותו צפה גבריאל שר העתיד מראש)
ולהשלים את התמונה שעתידה היתה להתקבל בסוף בכל מקרה, כנאמר
בפסוק:
"והארץ היתה תוהו ובוהו, ורוח אלוהים מרחפת על פני תהום".