הבטחתי לא לחזור לכתוב אף פעם. הבטחתי לה, גם לאמא, לדודה
מרים, ולעצמי... הבטחתי גם לעצמי. המשורר הלאומי כתב את זה פעם
ואמר "פטיש צרותי הגדולות" כשדיבר על הדלק שלו לכתוב, על מה
שמשחרר לו ניצוץ מהלב, אל העין, אל החרוז... ואל ספר לימוד
לכיתות י"ב. ואע"פ ולמרות זאת, צדק כשדיבר על פטיש הצרות. הרי
השוואה פשוטה בין מספר שירי הכאב המלנכולים למספר שירי השמחה
והחינגה תראה בבירור מי היא הקבוצה המובילה...רמז: היא לא ממש
מאושרת מכך.
במבט בעין לא מנוסה, אני שואל את עצמי שוב מה גרם לי להבטיח
הבטחה כ"כ קשה, אבל כשאני מרכיב אל עיני את משקפת הניסיון,
ומביט במפת האכזבה, התשובה מביטה לי ישר לתוך שורש המוח. כי
כשהצרות משתחררות מכאב ומביאות יצירה, העניין מבורך, אם לא
קדוש. אבל כשמרוב כאב בפנים, מתסכול גרידא, יוצרים עולם של
צרות קרטון, הפטיש נשבר, הכאב נשאר, התסכול גואה, ולרוב מה
שיצא הוא בליל יצירה לא מקורית, מילים של הרבה אנשים אחרים
שהחליטו לנצל את הלשון שלך בשביל לעשות קאמבאק.
ואז באו ימים טובים יותר, לפחות ביקשו ממני להאמין שהם כאלו,
ימים של אהבה, של מטרה, של סיבה ותוצאה, לפעמים אפילו
משמעות(אומר זאת אע"פ סכנת הסקילה), ימים שאם לא תשאל, שאם לא
תיפול למהמורה קלה של פילוסופיה מהותית-קיומית-עצבובית, יעברו
בנחת...נחת תחת.
ואלו שאמרו לי תאמין, אלו שאמרו ימים של שקט, אמרו תבטיח שלא
תכתוב... זה לא שזה לא יפה, באמת, יפה מאוד, מרגש... אבל זה לא
שווה את תופעות הלוואי. תסתכל על עצמך, תתגלח, תתקלח ותבוא
לסבתא... כולם מחכים. אמרו תבטיח, אמרו שטוב, אמרו עדיף, אמרו
והקשבתי. לא רק הקשבתי, הפנמתי... ילד למופת, ממש להראות
לאורחים.
אבל משהו מבפנים קורא לי שוב, לבטל הבטחות, לשכוח מהארץ
המובטחת ומזרעך, לשכוח מימים טובים, כי הם לא, לשכוח מכיף, כי
אין. אותן מלים ממוחזרות קוראות לי לשכוח מנושא או רעיון
ומוזה, ולכתוב כי ככה, ודווקא, ופטיש מבצק, טוב בדיוק כמו פטיש
עץ או ברזל.

ואני בכלל לא רציתי לכתוב אף פעם, אני בכלל אהבתי לצייר
בטושים.