ימים טובים ידעה הארץ, ימים של שפע, ימים של שמש ותקוות עתיד,
לא ידעה היא נגע, גידלה בנים טובים הארץ, בני חוכמה ובני ידע,
בני תרבות ובני כבוד, והיו חיים איתה והיא כאם להם הניקה אותם
בשפע ולא ידעו חוסר, ובני החוכמה ובני הידע ובני התרבות ובני
האדם ביניהם גם הם, והבנים בנו הארץ, ובנו בה הרים ובנו בה
ימים, וההר גבוה, והים עמוק ונטו יערות בה, וגידלו בעל חיים,
היה טוב לארץ ואהבה את בניה בני החוכמה ובני הידע וגם את בני
האדם אהבה, אך לא עשו דבר, שחטו בני האדם את החיות, כרתו בני
האדם את העצים, חצבו בני האדם את ההר, ויבשו הם את הימים, עשו
להם אלים בני האדם ומכל מה שהשחיתו הקימו להם פסלים גבוהים
מההרים, והקימו ערים לאלים והקימו את בתיהם, וראו את ההרים
הגבוהים וחשבו איך להשחיטם, וראו ים עמוק וחשבו איך לנצלו,
והארץ סבלה אך אוהבת היא את בניה את בני החוכמה ובני הידע וגם
את בני האדם אוהבת עדיין. וראו בני האדם את החוכמה בבני החוכמה
ואת הידע בבני הידע וקינאו הם, וקינאה זו הביאה הרס וקינאה
הביאה שחיטה והרגו בני האדם את בני החוכמה ואת בני הידע גם
הרגו, ובכתה הארץ, וירדו גשמים, והכה ברק, ושטפו הנהרות
והאגמים והימים את בני האדם, וכעסה עליהם הארץ על זה שהרגו
ושחטו, ובכו בני האדם ונפלו בתפילה, ופחדו בני האדם על עורם
שמרו הם, וביקשו מהארץ מחילה, וביקשו תקווה חדשה, והארץ אוהבת
את בניה בני האדם, והפסיקו הגשמים ובאה השמש ובאה התקווה מחדש,
ובני האדם שיפרו את דרכיהם וכיבדו את הארץ, את אימם. ודור עבר
ושני דורות ולאחר עשרה דורות שכחו בני האדם את העונש, שכחו את
התפילה, ושכחו את הכבוד ושכחו את אחיהם שהרגו. חזרו הם להשחיט,
והפעם, שחטו יותר מבעבר, והחזירו את האלים שעשו וסגדו להם, וכל
יום שעבר היתה השחיטה גדולה יותר וכל שנה שעברה היה ההרג רחב
יותר, ראו בני האדם את החיות, וקינאו גם בחיות, והשנאה גדלה,
והחלו לטבוח בחיות, והרגו את החיות ואכלו את החיות, השתרש הרוע
בבני האדם, החלו לשנוא הם את הארץ, שנתנה להם חיים ונתנה להם
ידע ונתנה להם שפע. ורצו עושר בני האדם, ורצו כוח, ורצו להרוג
גם את האם שילדה אותם, והשחיתות גדולה היא, ובלב הערים ובלב
הבתים ובלב האדם שינאה, וכשהרגו את כל החיות ואכלו את כל הדגים
ושחטו את כל החי, החלו הם לקנא אחד בשני, והרג בן אדם את אחיו,
ומלחמה הייתה, מלחמת דמים, ומחלה היתה מגיפה, ורוצחים כולם.
וחשבו בני האדם שהגיעה העת לשלוט בעולם, וראו את האם שהשחיטו,
וראו שהיא חלשה, ובנו הם נשק, ועוצמתו גדולה מכל מה שראתה
הארץ. וכשראו בני האדם את הנשק הגאווה גברה על השפיות, הכוח
גבר על החוכמה, ולא היה צדיק בין בני האדם וגם לא חכם אחד,
וקראו בני האדם לארץ ואמרו כי אנו נשלוט, וארץ לא עונה כי
עייפה היא, ולקחו בני האדם את הנשק הזה, והאדמה רעדה, הימים
יבשו, נהיו שחורים השמים, הרגו בני האדם את אמם הארץ כמו שהרגו
את אחיהם ואת החיות, אך הארץ היתה להם לחיים, ובהרגם את הארץ
הרגו את עצמם. התחרטו בני האדם, בכו הם, אך מאוחר היה, כי
עומדת הארץ להחרב ובני האדם איתה, וצעקו הם לאלים שיצרו, אך
שתקו הם, כי לא קיימים הם, והתפללו לפסלים שבנו אך שתקו גם
הפסלים, וכשהבינו שהארץ היתה להם לאל ולאם הלכו להרים הם,
ולימים ושם התפללו הם ימים ושנים אך שתקה הארץ, כי מתה. והרעב
אכל בבני האדם והמגיפה השחיטה את דורותיהם, ואחרי האחרון שבהם,
ואחרי הנגע עברו רבבות של שנים וחזרה הארץ לחיות, אך לא תלד
היא בנים עוד.