הוא ממש שונא כשזה קורה, ממש ממש שונא כשזה קורה. זה לא איזה
קטע שאמור להפריע באמת, זה לא נזק בלתי הפיך, זה לא עניין של
חיים ומוות, זה פשוט נתקע לו מול העיניים ולא יוצא לו מהראש.
זה לא משנה אם ניקו את זה כבר, גם הגודל לא קובע, לא חשוב אם
זה קבוע או שזה ירד בשניות. עצם הרעיון שזה קרה משגע אותו
לגמרי, התמוטטות עצבים במקום.
אף אחד לא אוהב אותם, את אותם מעגלים רטובים שנשארים אחרי
כוסות מלאות... קפה, זה בדרך כלל קפה. עיגולים כאלה לא שלמים
שלפעמים משאירים איזה כתם לתמיד על שולחן העץ החדש, אותו כתם
שתראה גם כשתהיה בן 78 ותתעצבן.
אבל אצלו, אצלו זה משהו אחר לגמרי, ברגע שהוא רואה אותם הוא
מתחרפן, ככה במקום, נתקע בטירוף שלו ומתפרע. לו זה לא משנה,
מיץ, קפה, שוקו, מים קרים, וויסקי, הכל אותו חרא, אותו טירוף.
הוא מרים את הכוס, לוקח לגימה, ואז בזוית העין הוא רואה את זה,
מעגל לא שלם, חצי שקוף חצי חום, צוחק אליו מהשולחן החדש.
בהתחלה זה בעיניים, ככה כשרואים את הלבן מסביב לצבעוני, משהו
מפחיד שאומר שאת זה הוא לא אוהב, אבל מאוד לא אוהב. מהעיניים
זה עובר לפנים, בהתחלה הן לבנות כמו ארנב באמצע כביש מהיר שכבר
רואה את הרכב המתקרב, ואז בשניות הן הופכות לאדומות בוהקות,
מעין בורדו כזה, בציר 64, יבש, משהו צרפתי.יין משאיר את הכתמים
הכי מרגיזים, כמו איזו יצירת אומנות מודרנית שאף אחד לא מבין
אבל כולם משלמים עליה מיליונים.
אחרי הפנים זה עובר לידיים ולרגליים, רעד חלש שמתגבר לאט לאט,
כמו מחלה, מגיפה, משהו סופני, סופני בהחלט, סופני לגזע שלם,
במקרה הטוב. אבל הגזע יחכה, קודם הכוס -
הוא יתחיל עם הכוס.
הוא התחיל עם הכוס.
הוא סיים עם הכוס.
עוד כוס שבורה בפינה של הבית המודרני החדיש שלו, אבל זה לא
נגמר בכוס, כי כוסות יש לו מספיק, והוא הרי צריך להאכיל את
המשוגע שיושב לו בפנים. בעיניים בולטות, אדומות, הוא מחפש את
קורבן השיגעון הבא, נגיד שולחן, שולחן פוסט מודרניסטי מעץ אלון
ישן, מצופה לקה ומחוזק בברגי מתכת כבדים. בידיים רועדות הוא
אוחז בכיסא העור המעוצב שלו, אצבעותיו פוצעות את העור המעובד
ומפרקיו נהיים אדומים, שנייה של שפיות, זיעה דביקה מחליקה לה
מגבותיו לאורך האף, נתלית לרגע בקצה הנשרי,מסרבת להיכנע לכוח
המשיכה, מפסידה ונופלת לרצפה.
השנייה עברה.
הלב שלו פוצח בטרק טראנס עצבני, כזה שאם היה בו קצב אחיד הוא
נבלע אי-שם בבליל הבסים המתחלפים, האצבעות שלו מתהדקות כשהוא
מרים את כיסא המעצבים מעל לראש, והוא מתחיל לרקוד לצלילי ליבו.
הידיים עולות ויורדות, מנחיתות את הכיסא שוב ושוב על השולחן
היקר, קצף ורוק עפים לו מהפה אל הרצפה,זיעה מלוחה צורבת לו
בעיניים כשנוזלי השיגעון שלו יוצרים עיגולים קטנים כשהם פוגעים
במרצפות השיש, עיגולים קטנים ולא שלמים, בדיוק כמו השפיות
שלו.
הכיסא שבור...מחשבה אקראית עוברת לו בראש, אבל הוא לא יכול,
הוא לא רוצה, להשתחרר מהטרנס...השולחן שבור...הוא ממשיך להכות
מעלה ומטה, עץ, מתכת ועור מפוזרים מסביבו, חיוך מלא שיניים
מעטר את פרצופו, כשבזוית פיו הקצף נשפך כמו מים...ובמים צריך
לחסוך...שלד הכיסא שלו פוגע כבר ברצפה, משאיר שריטות עמוקות
בשיש, למעלה למטה בפעם האחרונה כשהכיסא מחליק מידיו המזיעות,
משמיע צלצול מתכתי על הרצפה ועוצר בפינה.
דגדוג קל בגרון אומר לו שהוא רוצה לצחוק, הוא צוחק, צחוק מתכתי
ומעוצב בדיוק כמו הכיסא, צחוק מכוסה לקה כמו השולחן, צחוק מעבר
לשיניים סגורות ומחייכות. אותו חיוך עדיין צובע את הפרצוף שלו
בלבן, לבן של משחת שיניים מלבינה שגם מגינה מפני דלקת חניכיים
ועששת, אף אחד לא יכול עליו...גם לא העששת.
לא עששת ולא כוס קפה.