כשהייתי בת 7 גילו שאני קוסמת. לא סתם קוסמת,קוסמת אמיתית, היה
בי קסם אמיתי. ההורים שלי לקחו אותי לכל מיני מאבחנים וקוסמים
ידועים אולי הם יציעו להם דרך להתמודד עם המצב. הם קנו לי
קיפוד ועליו הייתי עושה קסמים.היה לי קסם על ילד, וילדה וילד
שנהרג בתאונת דרכים. היו ימים שהיו מנצלים את הקסם שלי ולוקחים
אותי לתחרויות. היתה תחרות אחת שאפילו זכיתי מקום רביעי מכל
הארץ.
בבית הספר היסודי הילדים לא ידעו עדיין שאני קוסמת, הם סתם
צחקו עלי שאני מוזרה. אבל אני תמיד חשבתי לעצמי, יום יבוא ואני
אוכיח לכולם כמה אני קוסמת גדולה. בחטיבת הביניים הראתי למורה
אחת קסם שעשיתי ,היא התלהבה והראתה אותו לכולם. הרגשתי גאווה,
הנה אני מתחילה להוכיח כמה אני טובה וגדולה, אולי אף יהיו לי
סוף סוף חברות. אכן, אחרי חצי שנה התחילו להיות לי חברות אבל
בלי שום קשר לקסמים.
כשנכנסתי לתיכון כבר לא היה לי זמן לקסמים, בכלל גם נראה לי
שהכוח ירד לי, לא היה לי מצב רוח. נכון, מאז החטיבה הייתי
מנצלת את הקסמים להרשים את המורות ואת התלמידים, אבל לא ממש
אהבתי את עשיית הקסמים אפילו שנאתי קצת. הלכתי למגמת קוסמות
אבל בחרתי בכלל במגמה של חצי הכיתה השניה. המורה לקוסמות
התחננה בפני כמה פעמים שאעשה כמה קסמים, ועשיתי, אבל ילדה אחרת
בכיתה קינאה קצת ובכתה למורה שרק אני עושה איזה 7 קסמים ולה
אין בכלל, לא רציתי להכנס לעימות ויצאתי סופית מהמגמה.
ואז בכיתה י"ב, ישבתי יום אחד מול הקיפוד שלי, התבוננתי בו שעה
ארוכה ולא בא לי שום קסם, ניסיתי בכוח אבל זה לא הצליח, זה יצא
מבולגן. התייאשתי והתחלתי להאשים את כולם, אולי זה המורות ,
המבחנים והלימודים שהוציאו ממני את החשק, או אולי זה הקיפוד
שכבר זקן. חשבתי לעצמי אולי אם אני אתן לעצמי עוד קצת זמן, זה
יבוא בטבעיות, אבל זה לא בא, לא אחרי שעה ולא אחרי יומיים,
אפילו לא אחרי חודשיים. הסתכלתי על הקיפוד ובכיתי, עד שסוף סוף
הייתי מיוחדת
עד שסוף סוף ידעתי לעשות משהו..וגם הוא נעלם, בכלל נראה לי
שהתחלתי לבכות גם על דברים אחרים שלא קשורים, כנראה שפשוט
הייתי צריכה לבכות. ואז מתוך כל העצב והדיכאון, הדמעות יצרו
קסם חדש וחיוך קטן עלה בזוית שפתי, אולי בכל זאת יש תקווה.
נכתב ע"י טופז |
