זה תמיד היה שם, ובגלל זה זה תמיד נראה לי כ"כ טבעי שבכלל לא
חשבתי שאני חריג.
אני לא ממש יכול להסביר את מה שאני יכול לעשות, זה גם מה
שאמרתי לכוהן כשהוא שאל, אבל הוא התעקש.
"זה כמו....זה כמו להשתמש בכל החושים.....זה אותו דבר, רק הרבה
הרבה יותר מזה"
הרגשתי כאילו אני מנסה להסביר לאדם שנולד בלי רגליים איך
מרגישה מכה בברך - אבל הוא, הוא מנופף בשתי הידיים אותן כן זכה
לקבל ודורש שאסביר לו. הוא מתעקש להבין.
"תמיד שמעתי -זה כמו לעמוד באמצע קהל אנשים ופשוט לשמוע...כל
מיני שפות, כל מיני צעקות, פה ושם בכי או צחוק, מישהו מפסיק
מישהו מתחיל אבל זה תמיד שם. אצלי זה ממש אותו דבר....טוב,
כמעט אותו דבר :כל מחשבה, כל רעיון, כל הרהור, כל חלום בהקיץ,
כל תקווה - את כולם תמיד שמעתי מסביבי, הם תמיד היו שם, הם
תמיד שם, גם כשאני ישן הם ברקע מדברים, חלק מהקולות אני מכיר
וחלק.....חלק אפילו בשפה שאף פעם לא שמעתי ויכול להיות שאף אחד
לא שמע..."
הוא הנהן והתחיל לרשום בספר גדול שנח על שולחנו בין שתי ערמות
גדולות של ספרי דת וקודש ישנים בעלי כריכת עור חומה ומתקלפת.
בזמן שרשם נזכרתי באותן פעמים בהן כ"כ  רציתי להפסיק לשמוע,
רציתי להיות חרש, רציתי שבמקום אותה בלבלת בלתי פוסקת יבוא שקט
אחד גדול. אחת מאותן פעמים היתה אתמול בערב כשישבנו לאכול, אבא
לא הפסיק לחשוב ולהרהר במה יקנה לאמא לכבוד יום הנישואין ה-20
שלהם, הוא התלבט בין צמיד יפה שראה לבין חופשה ליד גרונ'רות',
ואמא....היא לא הפסיקה לחשוב מתי תוכל לראות שוב את הבוס שלה,
אולי שבוע הבא כשאבא יסע, היא התחילה לחשוב על הפעם האחרונה בה
נפגשו,איך הוא נגע בה ו......
שקט!!!!!!!
גיחכתי כשחשבתי אם לספר לכוהן ששמעתי שפרח הנזירות שהוביל
אותנו פנימה גונב כבר חודשיים מהזבחים השבועיים והוא ממש מאושר
שלא נתפס, החלטתי שעדיף שלא התערב והמשכתי.
"מתי שהוא הבנתי שאני יכול לדבר אל אנשים, לא ממש להגיד להם
מה לעשות, זה יותר כמו להציע להם לעשות זאת, לגרום להם להאמין
שזה מה שהם רוצים לעשות" כשאמרתי את זה בקול רם הבנתי פתאום
כמה מכני ומודע ובטח גם די תחמני זה ודאי נשמע, ניסיתי להסביר
לו שזה פשוט קורה, שאני לא חושב על זה קודם, אני פשוט רוצה וזה
קורה, אבל הוא לא ממש התעניין בתירוצים שלי. למעשה רוב העניין
שלו היה מופנה לטעות שעשה במה שכתב בספר, הוא מיהר למחוק,
תיקן, קרא שוב את מה שכתב במלמול מתלחשש, הוסיף שתי מילים
והרים אלי את עיניו.
"ומתי בדיוק ההורים שלך הבחינו בכוחות שלך?"
"זה לא כוחות...." ניסיתי להסביר לו בדיוק "...אני לא שולט
בזה, אני לא מחליט מראש, זה פשוט קורה...."הרגשתי שוב את אותו
ייאוש שתמיד תקף אותי כשניסיתי להבין את עצמי, אם לבד אני לא
מבין, איך אני אוכל לגרום למישהו אחר להבין. הוא התעקש ושאל
שוב "..כן, אבל בכל זאת, מתי הם גילו?"
"הם אף פעם לא ידעו, לא היתה סיבה שיידעו כי אני לא סיפרתי, לא
היתה סיבה שאספר כי אף פעם לא ממש הבנתי שזה 'חריג'. הם גילו
רק השנה, בערך באותה תקופה שדיברו על המהומות באוקרנדיה
בחדשות.אני זוכר כי ישבתי מול הטלוויזיה עם ישו כשזה קרה. ישו
הוא האוגר שלי, אבא המציא לו את השם(אמרתי פעם לאבא שזה שם ממש
יפה ושאולי כשיהיה לי ילד אני אקרא לו כך), אב ל אני אחראי
עליו, בעיקר מאז שזה קרה" לא ידעתי איך להמשיך "שיחקתי
איתו...ופתאום כשהוא בידי הרגשתי כאב חד כזה...שיניו הקטנות
עשו שני חורים באצבע שלי, דם אדום כהה נזל לי לאורך האצבע
והפנים הקטנות של ישו נראו לי לפתע מרושעות , רעות, כאילו והוא
עשה את זה בכוונה. פתאום כ"כ כעסתי, בראש היתה לי מחשבה אחת
בלבד- להרוס, וכך כשישו בידי ליבו הקטן פשוט הפסיק לפעום, לא
עשיתי לו כלום -כלומר לא לחצתי עליו או הכאבתי לו, הוא פשוט
הפסיק לנשום" נזכרתי באותו רגע מוזר שהוא מת לי בידיים ואני
פשוט ידעתי שהוא מת, לא בכיתי, גם לא נבהלתי, אני זוכר שהיבטתי
בפניו הקטנות, עיניו כאילו פזלו והלשון הקטנטנה השתרברבה לה
מהצד, "ישו הקטן והמסכן שרק לפני רגע נראה בעיני כהתגלמות הרשע
נראה פתאום כ"כ מסכן" אני זוכר שחשבתי על ההלוויה שאעשה לו, על
ההספד שאומר ואיך אבכה כשאגיד שלא הגיע לו למות.....באמת לא
הגיע לו למות..."ופתאום הוא זז וקפץ לרצפה ורץ לכלוב לאכול,
כאילו לא קרה כלום".
"ואז סיפרת להורים?" הוא שאל מייד. עיניו היו נעוצות בעיני,
מחכות לתשובה, סוף סוף מורמות מהספרים.
"לא, ואז אחותי צרחה.... היא עמדה מאחורי כשכל זה קרה וראתה
הכל, וברגע שישו רץ לכלוב היא התחילה  לצרוח ורצה אל אמא שלי.
היא סיפרה לה מה שקרה, מגמגמת, מדלגת על מילים. אמא הרגיעה
אותה, שמעה את הסיפור ולא ממש קנתה אותו. היא שחכה מזה לגמרי
כבר למחרת וסביר להניח שאם הקטע עם אבא לא היה קורה לא היינו
באים בכלל...."
"מה קרה לאביך....?" הוא שאל בציפייה, הפתעתי אותו קצת כנראה.
"אבא מת.....כלומר הוא היה מת ואז הוא התעורר" - "למה אתה
מתכוון כשאתה אומר התעורר" הוא שאל בספקנות בולטת, שבהחלט לא
התאימה לאיש מאמין.
"אבא תיקן את הגג, שנשבר כשנפל עליו עוד אחד מאותם ירבועים
מעופפים. הוא היה למעלה וסידר את הרעפים,אני חושב....נדמה לי
שזה היה יום שלישי....הוא היה למעלה כשנפל עוד אחד, נפל ישר
לפניו, אבא נבהל ונפל מהגג, זה מה שהוא סיפר לנו אח"כ. הוא נפל
ישר על הראש. כששמענו את הרעש בחוץ רצנו החוצה וראינו אותו
שוכב שם......לא זז" אני לא יודע למה אבל את פניו המתות של ישו
זכרתי הרבה יותר טוב מאת אבא כשהוא מת "הוא היה מת".
הכוהן לא אמר כלום, הוא פשוט הביט בי מחכה בצמאה להמשך הסיפור.
יש משהו במוות שמאוד מושך אנשי דת....אף פעם לא ממש הבנתי את
זה.
"הראש שלו היה....לא שלם. והמוח שלו.....המוח היה...הוא לכלך
את המרצפות בחצר...אני זוכר שזה כל מה שחשבתי עליו, כל הזמן
חשבתי בראש שאי-אפשר יהיה לנקות את הכתם שזה ישאיר. זה תמיד
יהיה שם כמו מצבה לאבא" אני זוכר שניסיתי 'לאסוף' את הראש של
אבא, כדי שלאמא יהיה פחות לנקות "וכשנגעתי בראש של אבא פתאום
היה אור מוזר כזה....והראש....הוא היה שלם שוב....ולא היה כתם.
אמא התעלפה אבל אח"כ היא התעוררה והחליטה שניקח אותי אליך,
אחותי כל הזמן אמרה לה 'אמרתי לך'"
מקדש האל אפילון ריכז אליו כל מיני סטיות של הטבע, או ילדי האל
כמו שהכוהן קרה להם. כשאבא החנה את האוטו לפני המקדש בדיוק
צלצלו הפעמונים למעלה במגדל והרגשתי כאילו הם לכבודי...מצד שני
כשאני הגעתי הגיעו בערך עוד שלושים ילדים, כולם סטיות...סליחה,
ילדי האל, בדיוק כמוני. היו שם מכל הסוגים, כולם נורא מפוחדים,
לא יודעים מה עומד לקרות (חוץ מאלה שראו את העתיד...הם ידעו מה
עומד לקרות): היתה שם ילדה אחת שבדיוק כשנכנסנו עברה דרך הדלת
בחזרה מהשירותים - אמא שלה שאלה אם שטפה ידיים והיא נענעה את
הראש שלא וברחה דרך הקיר הקרוב, היה ילד אחד שמהרגע שדרך על
הדשא בחוץ הדשא התחיל לצמוח והגיע לגובה המותניים - וכך בכל
מקום שעבר צמח עשב, פרחו פרחים, מתפסים טיפסו על הקירות
והצמחים גדלו עד ששברו את העציצים שבהם היו, היה ילד עיוור אחד
שראה דרך עיניים של אחרים, אילם אחד שדיבר דרך הפה של הכלב שלו
והיה אחד שכל פעם שהוא עשה כזאת תנועה עם היד, כזאת שמקפלים את
כל האצבעות חוץ מהאמצעית,שדווקא אותה משאירים ככה מתוחה ישר
ומכוונים אל מישהו, כל פעם שהוא עשה ככה פתאום נפתחו השמיים,
העננים התפנו להם והשאירו פתח רחב, דרכו הגיחה קרן אור גדולה
ששטפה את אותו ילד בעודו מחווה את המחווה שלו, ויחד איתה נשמעה
שירת מלאכים מופלאה....ילדי האל ללא ספק.
ישבנו מחוץ לחדרו של הכהן, ילדים נכנסים ויוצאים, ההורים נשארו
בחוץ- לא הרשו להם להיכנס. הם ישבו על הספסלים, מפוחדים
ודואגים וברגע שהילד שלהם הגיח מהחדר הם זינקו עליו עם חיבוקים
ונשיקות....אחרי כל 'טקס' שכזה בא פרח כהונה ולקח את הילד
לחדרו החדש במקדש שם יחיה את חייו החדשים ויגדל ברבות הימים
להיות קדוש מעונה עם כל הכרוך בדבר. אני חושב שריחמתי
עליהם....עלי.
אני הייתי הבא בתור והורי הביטו אלי בכזה מבט של
'ביי'....ונכנסתי.
אחרי הסיפור על אבא הוא רשם עוד כמה שורות, נאנח, סגר את הספר,
העביר את ידו על כריכת העור ואז פנה אלי "ובכן, עכשיו תוכיח את
עצמך......נו, תעשה משהו....למה אתה מחכה, תדגים לי מה אתה
מסוגל לעשות...." בהתחלה לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, כלומר
הבנתי אבל לא ידעתי מה אני אמור לעשות, ואז...אז התחלתי לגמגם
"זה....אני....זה לא עובד ככה...אני, אני פשוט לא שולט
בזה...זה קורה מעצמו...באמת...זה לא כוחות זה פשוט קורה...."
ופתאום משומקום הוא התנפל עלי, פשוט ככה פתאום הוא
צעק..."שקרן!!!" והפרצוף שלו נהיה ככה כולו אדום כמו שקורה
בד"כ לאנשי דת שמתרגשים...אבל יותר כהה "מתחזה,שקרן ומתחזה!!!!
אתה מבזבז את זמני ואת זמנו היקר של אפילון, ולמעשה גם את זמנם
של הרבה ילדים ,בניו של האל, שמחכים בחוץ...והם....הם אמיתיים
לא איזה מתחזים כמוך!!! ועכשיו, קח את עצמך ואת הוריך מהמקדש
שלי כי אתה מטמא את המקום בנוכחותך ואם לא תצא
עכשיו......אההההה"
לצערי אף פעם לא אדע מה היה קורה אם לא הייתי יוצא 'עכשיו',
אני חושב שזה גם כבר לא ממש משנה. הפה מלא האמונה והאהבה לאל
שעד לפני רגע הראה את אמונתו השלמה בי,התעוות בצורה לא
נורמאלית(ובעיקר לא מחמיאה כמו שאימי נהגה לומר), האנקה שיצאה
נעלמה לפתע ויחד איתה גם הצבע האדום של פניו, או כל צבע אחר
למעשה,וכך פניו נעשו לבנים לחלוטין. לבנים לגמרי מלבד זרזיף דם
שנזל מזווית פיו, לא יכולתי לעצור בעדי מלעקוב במבטי אחרי אותה
טיפה שנפלה מסנטרו היישר לחיקו. אבל לא התעמקתי רבות בחיקו של
הכוהן כי משהו במסלול הנפילה של הטיפה משך את עיני. משהו מוזר,
משהו שלא התאים, משהו שבהתחלה היה לי קשה לשים עליו את האצבע,
משהו שלאחר שהבנתי מה הוא היה הצטערתי שיצאתי באותו יום, או
בכלל, מהמיטה. ליבו של הכוהן (נדמה לי שהוא פעם עדיין,אני לא
משוכנע) היה מושט קדימה כאילו ומישהו מציע לי אותו("רוצה ביס")
,כשאני אומר מציע אני מתכוון שיד אחזה באותו לב נוטף דם, יד
בעלת טפרים ארוכים, יד שלמרות שהיתה מכוסה בדמו האדום של הכוהן
ראיתי שהיא אדומה ,יד שהציעה את ליבו של הכוהן קדימה ,דרך גבו,
דרך גופו ומעל לשולחן לעברי.
הדם טפטף על השולחן.
רציתי לצרוח, רציתי לצעוק, רציתי לקרוא לעזרה, רציתי להצליח
להוציא קול כלשהו מהגרון....משהו, אבל לא קרה כלום.הלב המדמם
היה תקוע עכשיו מול עיני וכמו מקודם לא הצלחתי להזיז את מבטי
ממנו, מהדם הנוזל ממנו, שהרגשתי כאילו ואני חש בחומו על פני.
נראה לי שחלפו איזה 8 שעות עד שהסרתי את עיני מאותו איבר אדום,
יכול להיות שרק 3 שניות - אני לא בטוח.
הדבר שלבסוף גרם לי להסיר את מבטי ממשאבת הדם הדוממת היה קול,
שלקרוא לו מפלצתי יהיה כמו להדליק גפרור כדי להראות למישהו מהי
שמש. היה זה הקול של המוות בכבודו ובעצמו, היה זה הקול ששומע
קורבן תאונת דרכים בשנייה שבין פגיעת המכונית למותו, זה אותו
קול ששומעת אמא כשאומרים לה שבנה מת, הקול ששמעו מיליוני
לוחמים לאורך כל ההיסטוריה בעודם בשדה עקוב מדם, הקול שגרם גם
למנצחים לחוש כמו קורבנות, קול שיש בו,גם במילה הכי קצרה,
זעקות כאב ייאוש ופחד, זעקות של אנשים חסרי תקווה, אנשים
שהמוות אם היה בא היה הנחמה בשבילם, אבל הם נידונו לזעוק לנצח
מכאב, כאב בנפש בגוף ובגרון ניחר שממשיך לזעוק בייאוש.
"אה.....עזוב אותו, אני מאמין לך" אני לא בטוח שזה נאמר בקול,
אולי רק שמעתי את הקול הזה בתוך הראש שלי, כך או כך ה'יצור'
שעמד מעל לכוהן המת, מטיל אימה, נורא, איום, מאיים, מפחיד
ובלתי ניתן להבנה ככל שהיה - חייך. באמת, בהתחלה חשבתי שאני
מדמיין, אבל אח"כ, אח"כ כבר נהייתי בטוח בזה הוא חייך.
גופו היה אדום ועצום והגיע עד לתקרה, אך למרות שהוא עמד בחדר
בנוחות, נוצר בי הרושם שהוא גדול מהחדר, כ"כ גדול וענק שהוא
היה יכול להכיל את החדר בתוכו אם היה בוחר בכך. רגליו היו
כרגלי בהמה ענקית, פרה-היסטורית, ידיו היו עצומות ונסתיימו
בטפרים. הוא היה כ"כ גדול שהכהן ש'הושחל' על אחת מידיו נראה
כמו בובת סמרטוטים. פרצופו היה אנושי רק למחצה: אפו הזכיר אף
בהמתי או חייתי כלשהו בעוד שפיו היה אנושי לכל דבר(כל עוד לא
ייחסת חשיבות לניבים באורך נעל ממוצעת) ועיניו... בהן העפתי רק
מבט חטוף,פחדתי לטבוע ברוע הגולמי שניבט מעיניו האדומות/שחורות
לחילופין, בוהקות ובולעות אור בו זמנית. קרני הגרמוס שצמחו
משני צדדי ראשו לא תרמו לאנושיותו, בעיקר לאור העובדה שעדיין
ניתלו עליהן שיירי בשר רקוב, יכולתי רק לנחש שהיו אלה בני אנוש
בעבר.שריריו היו תפוחים מידי כאילו והם עומדים להתפוצץ,
ועורקיו שבלטו מעל לפני העור פעמו בקצב אחיד, קצב שתאם את קצב
דיבורו.
"אני אפילון,אל הכל ועוד קצת, ואני ממש שמח שסוף סוף יוצא לי
לפגוש אותך" בעוד שעורקי הענק פועמים בקצב הרגוע של הלך
דיבורו, שלף אפילון את ידו מגבו של הכוהן ושמט את הלב הסחוט על
הרצפה, הכוהן נפל קדימה ונח לו על השולחן, ואילולא הריח המוזר
ושלולית הדם הענקית(והחור הענקי בגבו שנדמה לי שראו דרכו את
השולחן) היה אפשר לחשוב שהכוהן פשוט נרדם.
"אתה מבין, אתה ילד מאוד מיוחד" את זה הוא כבר אמר בקול, ולשון
נחש נוטפת ארס ביטאה את ה-ל' במילה 'ילד' באופן מוגזם מידי
ומשכה את המילה 'מאוד'. "אתה קצת מזכיר לי את עצמי, והייתי
רוצה לחשוב שנוכל לדבר קצת..." היה משהו נורא מאיים במה שאמר.
לא רציתי לשמוע יותר, קמתי מהכיסא בזינוק לימין, ולפני שעוד
שתי רגלי נגעו ברצפה כבר התחלתי לרוץ לעבר הדלת. אני לא חושב
שהוא נבהל, למעשה אני לא חושב שהוא אפילו התייחס, הוא המשיך
לדבר באותה נימה ולמרות שבאיזשהו מקום בתוככי מוחי שמעתי את
דבריו הדחקתי אותם למקום שבו לא ממש איכפת למישהו - אני רצתי.
הדרך לדלת, כל שני המטרים מהכסא עד לדלת, נראו כמו אין סוף,
כאילו ובאמצע המשרד נתקע לו מדבר במיוחד כדי שאני אאלץ לחצות
אותו...."זה זמן רב שאני מחפש אותך, כמה מאות אם אני מחשב
נכון...." כשהגעתי סוף סוף לדלת הציפה אותי לפתע תחושת ניצחון,
שהשד מאחורי ידבר כמה שהוא רוצה, אני לוקח את אמא ואבא ומתחפף
מפה. "אתה מבין ידעו עליך כבר מההתחלה אבל היו חילוקי דעות
לגבי מתי תבוא,השאר אמרו שתבוא עכשיו והתחילו לדבר על איך
שתעזור להם...." אני ניצחתי,אני בורח מהמקום המקולל הזה
ומהדיבורים המעצבנים שלו. פתחתי את הדלת. "...אז נאלצתי להרוג
אותם...". בהתחלה הציפה אותי תחושת הפסד נוראית, אח"כ רציתי
למות,הברכיים שלי ותייאשו מלהחזיק אותי ונפלתי על הריצפה. אח"כ
ראיתי אדום, רק אדום. אותו אדום ממקודם מהכוהן, רק הרבה יותר
ממנו, הרבה יותר.ואז ראיתי בדיוק מה קרה שם..." אתה מבין, שאר
האלים רצו אותך לעצמם ולא יכולתי להרשות זאת...". רוב האנשים
בחדר ההמתנה חדלו מלהראות אנושיים, רובם חדלו למעשה מלהיות
ביחידה אחת או בכלל. הקירות נצבעו בדמם של המסכנים. ראשים
פוצצו ונמחצו, נתלשו ונזרקו רחוק מבעליהם, ידיים ורגליים עוותו
ונקרעו והיו שרויים באקראי בחדר, מעיים ועוד כל מיני איברים
שמקומם הטבעי בבטן היו בכל מקום חוץ מבמקומם הטבעי -על המנורה,
על התמונות,על השידה ומתחת לנעל שלי(זה אף פעם לא ירד).
זיהיתי כמה אנשים בחדר: אותו נער עיוור ממקודם -עיניו הוצאו
מחוריהן ונדחפו לתוך פיו וידיו ורגליו נקשרו מאחורי גבו אחד
בשני במעיו, הנערה שעברה דרך קירות -פלג גופה העליון בצבץ מאחד
הקירות ומפיה הפעור השתלשלו מעיה ,ראשה של אימה היה בקרבת מקום
עדיין זועף, מהילד שעשה את אותה תנועה מוזרה נשארה רק יד אך
עלומת האור ושירת המלאכים לא הפסיקו, ומהורי.... הורי ישבו
עדיין איפה שהשארתי אותם "...לי היו ועדיין יש תוכניות אחרות
עבורך..." ראשה של אימי בחיקו של אבי ומבט סתום בעיניה וידיו
של אבי מונחות על אימי באהבה - בשני המקרים בלי שום קשר לשאר
הגוף.החורים בחזותיהם רמזו לי שהלבבות התקועים בפיותיהם שייכים
להם "...ועם קצת עזרה ממני תשלוט בכוחות הללו בלי שום בעיה."
הכל נהיה מטושטש לפתע,הצבעים נהיו מטושטשים ודהויים והתערבבו
בערבוביה של אדום,לבן וירוק שטיח, בהתחלה חשבתי,ציפיתי, שהתעלף
אבל עם הרטוב על הלחי הבנתי שהטשטוש הוא מהדמעות, ים הדמעות
שירד מעיני. אני חושב שזו היתה הפעם הראשונה בחיי שבכיתי, לא
רק ככה אלא בכלל. לא בכיתי רק על הורי, בכיתי על כל מי שהיה
בחדר , אפילו נראה לי שבכיתי על הכוהן, למרות שהוא לא האמין
לי....לאף אחד לא הגיע למות בצורה כזאת... אם למישהו הגיע בכלל
למות.
הדמעות נזלו מהסנטר שלי אל הרצפה אל תוך שלולית הדם וצפו בתוך
הדם כמו חורים שקופים באמצע כל האדום הזה "אתה מבין, העולם
שייך לי,ואני רוצה לחלוק אותו איתך. ותאמין לי, זה לא בגלל
שאני אוהב אותך, זה לא שאני לא אוהב אותך...אני פשוט לא
אוהב...בכל אופן לכוח כמו שלך מגיע המקום הראוי לו ביקום
והמקום הזה הוא לידי...." הדמעות שבדם חברו זו לזו ויצרו
שלולית בתוך השלולית ,אי קטן כזה באמצע האדום הגדול במילא את
החדר בכזו עקשנות "הכוחות שלך יכולים להיות בשליטתך, אם תתאמן
מספיק, אתה מבין הכל ברצון שלך...אתה צריך לרצות,לא, אתה צריך
להאמין...להיות משוכנע שמה שאתה חושב הוא הנכון, האמת, מה
שאמור להיות...ואם תשכנע את עצמך גם היקום ישתכנע....הסוד הוא
בלתחמן את עצמך....וכמובן שדמיון מפותח אף פעם לא הזיק..."
דמעה נוספת נפלה מסנטרי אל תוך האי הקטן וברגע שפגעה בו הוא
התנדף מתחתי לתוך האדום הגדול ונהיה אחד אתו...מעין פתרון
באמצע ,משהו יותר מרק דם או רק דמעות "יש עוד כוח אחד...החזק
מכולם,ובבוא הזמן תלמד להשתמש גם בו, הכוח גדול אף מהיכולת
להרוס... הוא הביטול ..."הבטתי בשלווה פתאומית בשלולית בין
רגלי, בנוזל החדש  שנוצר בתוכה, הנוזל השלם. ואז במבט רגוע
הבטתי בחדר שכ"כ שנאתי ופתאום שמעתי באמת מה שאפילון הזה דיבר
מאחורי "אומנם הכוח שנדרש הוא עצום, אבל אם באמת תרצה, אם
תאמין, אם תדע שזה הדבר הנכון תוכל גם לבטל דברים..." בעודי
חושב על מה שאמר הבטתי שוב בחדר, עכשיו לא נגעלתי ממה שהיה שם,
לא ריחמתי על מי שהיה שם, לא כעסתי על מה שקרה שם. ובעודי חושב
על השלולית הקטנה הבנתי שאין זה המקום למראה הזה שנמצא
בחדר...למעשה אין מקום למה שהיה בחדר ו.....

החדר נראה טוב יותר ריק "יפה מאוד ,לא ציפיתי שתבין כ"כ מהר"
אבל המבנה עצמו...גם בו היה משהו...כבר לא כעסתי על מה שייצג
בעיני אחרי השיחה עם הכוהן...פשוט היה בו במקדש הזה משהו שלא
התאים לי בראש ביחד עם אותה שלולית דםעות....

את הנוף בחוץ די חיבבתי...בעיקר בגלל שהיה ריק ממבנים "מאוד
מאוד מרשים...אתה חזק אף ממה ששערתי" וכך בשלווה שעטפה
אותי,שלולית הדםעות בין שתי רגלי, בחנתי את הסביבה...הציפורים
צייצו מבין העצים וקרבורן נבח איפשהו באופק מאחורי אפילון דיבר
עדיין והשלולית הייתה אפופה שלמות. הציפורים נשמעו כאילו הן
רבות עם העצים איזה ויכוח קולני מידי והקרבורן צעק בקולי קולות
על הסביבה באופן כללי....

היה משהו קצת קר באדמה הטרשית והריקה ובאופק הריק ובאותו זמן
גם משהו מאוד שליו "תשמע אולי כדי שתירגע קצת...אם תבטל הכל לא
יהיה במי לשלוט...."עכשיו כשהיה יותר ריק מסביבי יכולתי להעמיק
את מבטי בתוך הנוזל האדמדם  אך משהו עדיין עמד ביני לבין
השלווה שהנוזל כ"כ רצה להעניק לי.....

החלל היה יפיפה על כל כוכביו, אולי יפה מדי ,משהו ביופי שלו
מנע ממנו להביא מנוחה לי ולשלולית שלי "טוב , תקשיב עכשיו אתה
סתם מגזים...כאן זה נגמר....מצידי תהיה האחד כמה שאתה
רוצה.....אבל יש גבול לכל תעלול..." אפילון עצם את עיניו
בריכוז,כשפקח אותן הביט לאיפה שעמדתי...והופתע מכך שעדיין
הייתי שם.."מה קורה פה...זה לא אמור להיות ככה, אתה
שומע...תפסיק את זה עכשיו...זה כבר לא מצחיק...." ידעתי שזה לא
הוא...השלווה של השלולית ושלי לא הייתה יכולה להיות מופרת
מעניין שולי כ"כ, הוא פשוט עשה לי כאב ראש....

אני, הדםעות והכוכבים.....כמעט מושלם...אם יש כזה דבר בכלל,
מעניין אם אני יכול ליצור דבר שהוא יהיה...

השחור לא היה אותו שחור שהיה לי בקופסת הצבעים, קופסת הצבעים
נראתה פתאום כ"כ רחוקה, בתקופת חיים אחרת,בעולם
אחר,שונה...עולם שבעצם אולי בכלל לא היה אף פעם....השחור
שמסביב לא היה קיומו של שחור,הוא היה החוסר של שחור או כל דבר
אחר....זה היה החוסר המוחלט.זה האין האמיתי....לא עוד ריק כמו
כזה של עטיפות אטומות, לא עוד חור שחור....החוסר מסביבי
היה....או אם חושבים על זה הוא לא היה.מה שלא היה שם אף פעם לא
היה קיים ובאיזושהי צורה העציב אותי מאוד...הבטתי לתוך השלולית
מחפש את השלווה בתוכה ולא מוצא אותה...מצאתי שם רק חיקוי עלוב
לשלווה אמיתית, הדם והדמעות המשיכו לריב ביניהם על שליטה
בחומר, כל אחד רצה להיות החומר האמיתי... השלולית היתה הדבר
האחרון שעמד ביני לבין....

הכלום מילא אותי מכל כיוון. רק אני נשארתי שם עומד...קיים.אבל
השלווה לא הגיע, היא לא היתה בריק הרי איך היא תהיה בחוסר הכל.
חשבתי על הורי ועל חוסר קיומם,על עולמי שבעצם אף פעם לא היה
וגם על אפילון ועל מה שאמר או לא אמר....הוא טעה, הכוח הגדול
ביותר לא היה הביטול, הביטול הינו חולשה. והשלווה לא תמצא אף
פעם בהיעדר הכל. לכוח האמיתי יש שם אחר...
בראשית בראתי את השמיים ואת הארץ....