ליום הולדתי ה-16 קיבלתי שעון. זה נשמע כמו עוד פתיחה נמרחת
כמו מ"יומנה של אנה פרנק". אבל זה כלל וכלל לא המצב. המצב אצלי
הוא רגיש וכאוב. כל אחד היה מסכים איתי בעיניין שכזה, שאפילו
יש להקדיש סיפור למקרה. במשך יותר מחצי שנה, בדרכי הביתה מבית
הספר הייתי נכנסת לחנות התכשיטים ובוחנת את אותו שעון
מסויים,נכנסת לחנות עונדת אותו על ידי ומחזירה למקום, מן שיגרת
יום יום שכזו. למוכרת שרדפה אחרי כמו זנב ושאלה בקול חייכני
מזויף "את צריכה משהו מסוים?" הייתי אומרת ששום דבר מיוחד אני
סתם מסתכלת. אבל השעון הזה היה מאוד מיוחד לא סתם יקר,כחול עם
רצועה מוכספת ומספרים רומים.
כל כך רציתי , חמדתי וחשקתי באותו שעון, כמו ילדה קטנה שחולמת
משך כל ארוחת הצהריים על גלידה. כל יום ביציאתי מהחנות הייתי
מצלצלת לחברי האהוב, ומספרת לו כבדרך אגב כמה אני רוצה את
השעון וכמה חבל כי אין לי את הכסף, הייתי רומזת לו ע"י בדיחות
משניות איך אני מאיימת על חברותי שיתנו לי כסף ליום ההולדת
הקרב ובא בכדי שאקנה את השעון. הוא היה מגחך ואני הייתי מודאגת
האם הבין את הרמז.
ליום הולדתי ה-16, אלי, חברי מזה שנה, "הפתיע" אותי והביא לי
שעון.
את אותו שעון מסויים. "איך ידעת?!" שיחקתי המומה וחיוך התפרס
על לחיי. לשעון נהייתה משמעות כפולה, אלי הביא לי אותו ליום
ההולדת.
יום אחד באחד מניפנופי הידיים שלי באוויר, בשעה שאני מדברת
ומראה לכולם את השעון הנוצץ שאלי קנה לי, השעון לא ניצנץ,
השעון לא היה שם, ניפנפתי שוב באויר להיות בטוחה, אך הניצנוץ
לא חזר. התחלתי לחפש סביבי, חזרתי על עקבותי מהבית לבית הספר
אולי הוא נפל בדרך,
בגלל הדמעות והגרון החנוק אנשים לא הבינו מה רציתי מהם, לא
יכולתי להסביר את עצמי. לאם הבית כבר הגעתי בהיסטריה, והיא
מצדה באדישות נחרצת וחיוך מזויף הודיעה כי השעון לא נמצא או
לפחות לא הגיע אליה.
הייתי אובדת עצות. ביום למחרת, עשיתי מסע תעמולה בין כל
חברותי, כל אחת מהיום והלאה, בוחנת בדקדקנות את ידה השמאלית של
כל נערה. וביום שתגיע אותה נערה עם השעון שלי על ידה, משם הדרך
תהיה כבר קלה, אתנפל עליה משום מקום, היא לא תבין מה קורה, כמו
רוח סערה אחטוף את השעון ואסתלק משם.


נכתב ע"י טופז