אחד,
הדברים האלו שלא מפסיקים גם כשמנסים לתפוס אותם חזק חזק, אחד,
מסתכל מתבוננן, מבט של פרמיטיב שמשקיף על חברה מודרנית ולא
מצליח לקשור שום דבר, לא מצליח לקשר,
אחד,
גלים גלים כובשים אותו כאילו לרגע היתה מציאות אחרת ועכשיו היא
נעלמה, מיטשטשת, הופכת לרעש ,מבזיקה ומחזירה לנקודת ההתחלה,
אחד,
רצף שאינו רצוף, מין בשאינו מינו, זרות שאינה תואמת, עבר סביר
כלשהו, ובכל זאת מנתקת ומחזירה שוב ושוב לאותה מחשבה לאותה
נקודה-
אחד.
בסוף, איך שהוא, המעגל נשבר, לא ברור איך,
התאוששות דרמטית?
התעשתות?
חזרה למציאות?
הבלים!
גימגום מתחלף בגימגום, הזיה אחת, בהזיה אחרת, העיקר שיהיה לה
רוב להזיה ,סליחה, למציאות, רוב,
הרוב קובע, קיום חוסר קיום, מובן לא מובן, שאל את הרוב הכל
יתוקן.
ובכל זאת איזשהיא שיגרה, אפשר לתאר אותה במילים פשוטות בצורה
סדורה, שיטתית , אפשר גם לא, שיגרה היא שיגרה קשה למצוא בה
ייחוד, אם זה לא ברור תשאלו את הרוב.
שוכב, אחד, מבטו יכול היה להחשב עצוב, אבל אינו, מבטו כהה, לא
מנומנם אבל המום משהו, אטום אולי, מחשבותיו נעלמות, קיימות לא
קיימות? הוא חושב בכלל?
הוא כואב?
אחד?
לא נמצאו פתרונים , אחר הוא קם, עושה מה שצריך, מתקשר, ממש,
יכולנו להביא ציטוטים משיחות שנחשבות לסבירות לכל דבר, בכל
מקום בכל זמן, הם לא יובאו כאן.
אחד.
מקשיב לגשם, יכל להחשב ,לא מאושר, אבל מסופק, יכול להחשב, אבל
המבט לא איבד מאטימותו, רואה איך חולפים המים המומטרים נעלמים
לתוך האדמה,
איך חולפים הימים האלו, לאחד יש גיל יש עבר ,בטח יש לו עתיד,
והווה שרץ בקצב מטורף קדימה, ומה שמעורר פה את ההיהסטריה הזו
היא שלא קורה דבר! כלום! הזמן שועט קדימה כמו קטר רכבת ללא
קרונות והנוף ,לעזעזל ,אותו הנוף, אחד יכל להחשב מרוגז,
ממורמר, אבל הוא לא, הוא נישאר אטום אטום, ובפנים?
בתוך האטימות?
אחד? |