"אם נחלק את 50000 השנים האחרונות של קיום אנושי לפרקי חיים
באורך ממוצע של 62 שנה, נמצא שחלפו 800 פרקי חים כאלה. מתוך
אותם 800 פרקי חיים 650 עברו על האדם בחשכת המערות. רק בשבעים
פרקי החיים האחרונים הייתה אפשרות תקשורת יעילה בין פרק חיים
אחד למשנהו- בזכות המצאת הכתב. רק בששת פרקי החיים האחרונים
זכו המוני אדם לחזות במילה המודפסת. רק במשך ארבעת פרקי החיים
האחרונים ניתן למדוד זמן במידה כלשהי של דיוק. רק בשני
האחרונים התחילו משתמשים במנוע החשמלי. כמעט כל המוצרים
החומריים אשר אנו משתמשים בהם בחיי יומיום פותחו במשך פרק
החיים הנוכחי- פרק החיים ה800." (אלבין, טופלר. הלם העתיד,
73)

התרגשות שבה ואחזה בה. צמרמורת נעימה חלפה בגופה והיא כמעט
ופספסה. היא לקחה נשימה ארוכה וניסתה שוב. הקו יצא כמו שצריך.
היא הניחה את העיפרון במקומו והרימה את הפודרה. צבע אדום בהיר,
במקום הנכון. כמו שהוא אוהב, " בחורה צריכה קצת סומק בלחיים",
הוא אמר, " להראות שהיא עדיין בחיים". "ומה עם גברים?", היא
שאלה אז. "גבר לא צריך סומק", הוא ענה, "מספיק שהוא רואה
בחורה, עדיף עם סומק, ורואים שהוא חי". היא צחקה מהזיכרון
הנעים, הניחה את הפודרה במקומה ובדקה את התוצאה במראה. הקמטים
ליד העיניים היו חידוש בשבילה. תמיד היו לה קמטים כשצחקה או
עשתה פרצוף זועף. עכשיו פשוט היו לה קמטים. פודרה לא יכולה
לכסות קמטים. פודרה יכולה להסוות את הקמטים, אבל גם אז לא עד
הסוף. סך הכל התוצאה הייתה סבירה.
היא לבשה את השמלה האוורירית שהונחה על המיטה. השמלה האהובה
עליה. מחשוף נדיב. כמו שהגברים אוהבים, אבל לא עמוק מדי, שלא
ייווצר רושם שלילי. השמלה לחצה קצת במותניים. גם זה היה דבר
חדש. מחר נתחיל בדיאטה, אמרה לעצמה. היא אפילו התכוונה לזה.
לכבודו. למענו. היא לקחה צעד אחורה וראתה את עצמה בראי.
הנעליים לא התאימו. היא חלצה את הזוג שנעלה וזרקה אותו לפינת
החדר. היא ניגשה לארון, משכה זוג אחר, שחור ונעלה אותו. היא
ניגשה שוב למראה הגדולה והתבוננה. נהדר, היא שיקרה לעצמה
בביטחון, פשוט נהדר. שרון, את יפיפייה!

"גבירותיי ורבותיי: המטוס ינחת עוד דקות ספורות בנמל התעופה
`בן- גוריון` הקפטן הדליק את שלט חגורות הבטיחות. הדיילות...".
"אדוני...?" הוא הרים את מבטו. מולו עמדה דיילת אויר צעירה.
"החגורה?" הוא חיפש את החגורה בידו הימנית וחגר אותה למרות
שהוא ידע ששום חגורה לא תעזור לו אם המטוס יתרסק. הטיסה הייתה
ארוכה והוא ציפה לסיגריה שהוא יוכל לעשן עוד כמה דקות. סיגריה
שהוא רצה כל כך. עוד מספר דקות המטוס ינחת. הוא יכול לחכות.

"חניון ל24 שעות" אמר השלט. שרון נסעה במסלול המתפתל, לחצה על
הכפתור ולקחה את כרטיס החניה שלה. בתוך החניון היא ניסתה למצוא
מקום קרוב ליציאה מנמל התעופה. כשמצאה את המקום שנראה לה הקרוב
ביותר היא החנתה. הניסיון הראשון לא הצליח אז היא ניסתה שוב,
הפעם החנייה הייתה טובה. שרון לקחה נשימה ארוכה ופתחה את הדלת.
היא חשבה שוב וסגרה את הדלת, כיוונה את המראה האחורית והדליקה
את המנורה הקטנה. בסדר, היא חשבה, הכל במקום. בפעם השניה היא
פתחה את דלת המכונית ויצאה החוצה. היא לחצה על האזעקה וניסתה
להפעיל אותה. הכפתור הלא נכון. היא לחצה בבהלה על הכפתור הנכון
כמה פעמים עד שהאזעקה הפסיקה. שרון סידרה את השמלה, שמה את
המפתחות בתיק, לקחה נשימה עמוקה והחלה לצעוד לכיוון אולם קבלת
הנוסעים של נמל התעופה.

קבלת המזוודות.  זה היה החלק המציק ביותר בכל טיסה. אתה חושב
שהכל נגמר. שהמטוס נחת, אז אתה כבר סיימת. אבל זאת טעות. עדיין
אי אפשר לעשן. עדיין לא סיימת את הבירוקרטיה. עדיין לא פגשת את
האנשים שמחכים לך. אם בשדה התעופה ואם בבית. אתה בעצם עדיין
טס, רק שאתה לא באוויר.   פתאום הוא זיהה את המזוודה שלו וחיכה
עד שהיא הגיעה אליו. הוא שלף אותה מהמסוע והתחיל ללכת לכיוון
המכס, עובר בלי לחשוב פעמיים בקו של אלה שלא צריכים להצהיר על
כלום. אחד מאנשי המכס סימן לו לעצור לבדיקה שגרתית. הוא הניף
את המזוודה אל השולחן ופתח אותה. "מה שמך?" שאל המוכס. "יוני",
הוא ענה ללא חשק, אולי אם אני אראה לו שאני לא מתרגש ממנו
ומהבדיקה אז הוא ייתן לי ללכת מהר. לא יעקב אותי יותר ממה
שצריך. " יוני מה?" "יוני מרבלי". הוא ענה. "אין לך על מה
להצהיר?" " לא".
שתי דקות מאוחר יותר הוא כבר הלך אל עבר הסיגריה שלו. טיסה של
שמונה שעות, המתנה של שעתיים למזוודה, כולל מכס. עשר שעות בלי
סיגריה. עוד דקה והוא יהיה בחוץ. עוד דקה הוא יעשן את הסיגריה
שלו.

היא הביטה במסך הענק, מחכה בסובלנות. ממתינה שהוא יגיע. היא
מחכה כבר הרבה זמן. הצמרמורת הנעימה שוב הרעידה אותה. שרון
הסתכלה מסביבה, אף אחד לא שם לב. כולם חיכו לאנשים אהובים. נמל
התעופה, היא חשבה לעצמה, זה כנראה המקום הכי שמח על כדור הארץ.
אין עוד מקום שבו יש כל כך הרבה אהבה באוויר. שרון חזרה כמעט
בבהלה להתבונן במסך שמולה. אנשים זרמו מתוך אזורי הנחיתה ויצאו
אל אולם ההמתנה. שרון לא ראתה זכר למעיל כחול. או לשיער בהיר,
עם ניצני קרחת. אבל, אולי הוא עבר כשהיא לא שמה לב. היא כמעט
הרביצה לעצמה. איך היא נתנה לעצמה לאבד את עצמה ככה? אם הוא
כבר עבר? שרון התחילה לחפש סביבה. הפחד התחיל לגבור כשהיא ראתה
שעכשיו היא לא יכולה לראות את המסך. היא חזרה אל המסך הענק.

יוני יצא אל אולם הממתינים. הוא הוציא סיגריה מהכיס והדליק
אותה. המאבטח ניגש אליו והצביע על שלט עוד לפני שהוא הספיק
לקחת שאיפה אמיתית. השלט אמר שהעישון אסור. הוא יצטרך לצאת
החוצה קודם כל. "אני יוצא, אני יוצא" הוא זרק למאבטח וזירז את
עצמו החוצה. הוא ראה פתאום שמלה אוורירית וחיוך נסב על פניו.
שרון ראתה אותו וחייכה. היא צחקה וזרקה את עצמה אל זרועותיו.
שניהם צחקו ושמחו. "בוא", היא אמרה, "כבר כמעט שנתיים מאז שטסת
מכאן. נלך לאוטו ותוכל לספר לי הכל על הטיול שלך" היא הסתכלה
עליו, בחנה את פניו, " התגעגתי אליך. אני שמחה שחזרת אבא".