העובדה שהלכתי לא אומרת שעזבתי, אני אף פעם לא אוכל לעזוב.
אני כבולה בכבלים מטאפוריים, שמשורר אחד יתענג לנתח אותם
בעתיד.
ואותו משורר בטח יהיה אחד ממכם, הרי אתם העמוקים והמבינים,
בטוחים שאתם מבינים בכל דבר ודבר.
האנשים שמסביבי הם אנשים אמיתיים, ולא הדמויות שחיות בתוכי
שפורצות על מנת להתמודד עם המצב הנפשי הכבד והעגום שאני שרויה
בו.

העובדה שאני קמה עכשיו, זה בכדי ללכת - אך לא על מנת לעזוב.
עזיבה היא מילה חזקה מידי, בשבילכם ובשבילי, אם אחד מאיתנו
יעלה את הרעיון הזה, כולנו נתקף פחד. ואנחנו יודעים שזה מה
שיקרה, ולכן אין אנו מעיזים לחשוב על כך.

אתם, כמוני, יודעים שאני אחזור.
אני לא אוכל לוותר עליכם, ובאיזשהו שלב גם תתחילו להתגעגע
אליי, כמו שאני אתגעגע אליכם. אני אחזור בראש מורד והרגשת
הפסד, לאותו כסא נוח ששמרתם לי בחודש האחרון שבילינו יחד.

אתם תעבירו כמה זמן בלדבר על דברים לא אמיתיים שאני ארגיש
שהחמצתי, שלא הייתי צריכה לקום וללכת.
ועוד כמה דקות על לדבר כמה השתנתי בתקופה שלא הייתי, שאני
ארגיש שהם מכירים אותי, שיש לי על מי לסמוך עם הסודות הכי
כמוסים שלי.

ואני ? אני אדע שבאיזשהו שלב אני אקום ואלך, כמו שהלכתי בעבר
וכמו שאני הולכת עכשיו.
אבל בפעם הבאה שאני אחליט לקום, שאני אחליט להתרומם ממושב
הכבוד שהכנתם לי, אותו מושב כבוד שהכנתם לכל אחד ממכם כשאתם
הגעתם הנה - אני לא אלך,
אני אעזוב.