"חן, אני יכול לבקש ממך דבר אחד אחרון ?" הוא לחש לי וחייך.
חמש שנים אני אוהבת את הילד הזה, ועכשיו הוא עוזב אותי.
אז נכון - שהוא רק מסיים את ביה"ס, ואנחנו בטח נפגש מתישהו -
אבל אני תמיד אתגעגע אליו. תמיד.
"בוודאי" חייכתי אליו בחזרה. שתיקה שמילאה את הכיתה הופרה על
ידי חבורת ילדים שהתרוצצה במסדרון ליד הכיתה המבודדת, שהוא בחר
- כדי שלא יפריעו לנו.
"מאז שהיכרתי אותך - מהיום הראשון שהתחלנו לדבר - תמיד רציתי
לחבק אותך. להרגיש שאת שלי, ושאת אוהבת אותי כמו שאני אוהב
אותך".
הוא הסמיק, והשפיל את הראש.
לא ידעתי מה לעשות, הילד היפיפה הזה יושב מולי, מבוייש כולו,
מבקש ממני להגשים את אחת מהמשאלות הכי גדולות שלי.
ישבנו כמה דקות בדממה החונקת הזאת, כל כך חונקת עד שהוא התחיל
להשתעל באי נוחות.
הסתכלנו אחד על השניה וציחקקנו.
קמתי לאט לאט, שיהיה לי זמן לעכל את כל זה - הגשמת משאלה, ואז
איבודה למען החיים האמיתים.
"תוכל ... להבטיח לי משהו ?" שאלתי בהיסוס, לא הייתי בטוחה במה
שאני הולכת להגיד, ולא הייתי בטוחה שאני רוצה להגיד את זה
בכלל.
"להבטיח אפשר, הבעיה שלי זה לקיים". הוא גיחך, תמיד היה לו חוש
הומור מוזר, שבדרך מוזרה הצליח להצחיק את כולם.
"תנסה ... לשמור על קשר ?" השפלתי את מבטי, הרגשתי כמו ילדה
קטנה שמבקש מאבא שלה מתנות מהמקום שהוא נוסע אליו. לא רציתי
לראות את התגובה על פניו.
"תמיד" הוא לחש לי בשקט, והרים את ראשי.
הוא חייך אליי את החיוך הנפלא שלו, את החיוך שכבר הכרתי בעל
פה.
כשחיבקתי אותו, בפעם הראשונה והאחרונה, ידעתי שאני לא הולכת
לראות אותו שוב, או לשמוע ממנו.
ידעתי שזה הפעם האחרונה שאני הולכת לדבר אליו, להרגיש אותו.
הוא היה צפוי מידי כדי לעשות משהו אחר.
ולמרות כל זה, ולמרות שגודל האכזבה עמד והתדפק על דלתי,
לרגע אחד ויחיד - הגשמתי את המשאלה שלי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.