אז אתם מסתכלים עלי מוזר, וקוראים לי בלאקרית, למרות שאני
מתלבשת נורא צבעוני. וקוראים לי "בנאדם חולה" ו"שרוט" ולא
מבינים שאני לוקחת את זה כמחמאה. ואולי הערסים נורא "אוהבים"
אותי. ואולי גם אני אותם. ממש. ואולי המנהלת שלי לא מבינה,
וממש משתדלת אבל לא. ורוצה להעיף אותי מביה"ס בגלל חוסר ההבנה
שלה.

ואולי אתם, ההורים-כביכול שלי, החלטתם שכנות זה פתאום נורא
חושב, ואוהבים כל יום להגיד לי כמה שאתם שונאים אותי. כמה שאני
בנאדם רע, שלא איכפת לו מכלום, כמה שאני "צריכה עזרה" ויאללה
שאני אתאבד או אברח כבר. ואולי כל האנשים האלו ברחוב, להוציא
את רחובות ת"א - כמובן, שמסתכלים עלי מוזר כל כך, פשוט מסתכלים
על הבנאדם מאחורי, או משמאלי.

ואולי אין כזה דבר "ערסים", "פאנקיסטים", "סקייטרים",
"בלאקרים", "רוקיסטים", "מטאליסטים" וכו'...
אולי פשוט כולנו אנשים, שמרביצים מכות אחד לשני בלי סיבה.
ואולי יש סיבה.

ואולי זה באמת "דור שלם של אנשים שלא איכפת להם כמעט מכלום"...


אולי, ואולי לא.