בבוקר התעוררתי בפינלנד.
מכל המקומות שיכולתי לבחור להתעורר ביניהם, כמו למשל על ערסל
בחוף הים של ריו דה ז'נירו, או בתוך חדר במלון פאר מלכותי
היכנשהו באי הבריטי, או בזרועותיה של החברה החדשה שלי, זאת
היתה דווקא הארץ הקרה ההיא שניצחה.
שכבתי במיטה, מגשש בידיים קפואות אחר קצוות של מה שזכרתי
כשמיכת פוך שאיתה הלכתי לישון רק כמה שעות מוקדם יותר, ולא
מוצא שום דבר מלבד אוויר קר. ועוד אוויר קר.
אין דבר נורא יותר מלפקוח עיניים לתוך בוקר של קרח.
הבחורה הראשונה שניגשה אלי - קראו לה פו. היא היתה אחות מתלמדת
בבית החולים של הלסינקי (פרט שלמדתי רק מאוחר יותר, כמובן).
היא שאלה אותי אם הכול בסדר אצלי בבית שהחלטתי לעזוב הכול
ולהניח מיטת נוער סטנדרטית על המדרכה מול חנות הבגדים שהיא
החנות האחרונה לפני הצומת הראשי בעיר.
סליחה? אמרתי.
פו לא הבינה.
המיטה שעליה שכבתי היתה לי צרה ולא נוחה.
תראי, אמרתי לה באנגלית הכי פינית שידעתי. אין לי מושג מה קרה
כאן אבל זאת לא המיטה שלי. וזאת גם לא העיר שלי.
פו הינהנה. היא שאלה אותי באנגלית שנשמעה כמו שפה אחרת
מהאנגלית שאני דיברתי, אם המיטה שהעמדתי באמצע הרחוב והעובדה
שאני שוכב בתוכה הם סוג של מחאה אוואנגרדית.
רציתי להגיד לה שאמא שלה, הפינית, היא אולי מחאה אוואנגרדית,
בטח שלא אני, אבל היופי שלה וגם הזרות שעטפה אותי מסביב,
והקור, כל אלה גרמו לי להיות קצת יותר מנומס ממה שאני מרשה
לעצמי בבוקר רגיל שבו אני מתעורר בתל אביב. הסברתי לה באדיבות
מושאלת שאין לי מושג מה אני עושה כאן ב...
רחוב דורסהמשפף, היא אמרה.
היא עמדה ליד המיטה שלי ושתקה. הביטה על כמה מעוברי האורח
מסביב ואז שוב בי. הבטתי בה. אני לא יודע ממה הייתי נבוך בדקה
המסוימת ההיא, אם מהעובדה שאישה כמו פו, עם כובע של אחיות על
הראש, עמדה ליד המיטה שלי והביטה בי לעיני כולם, או סתם בגלל
ששכבתי במיטה קטנה ברחוב באמצע פינלנד.
היא אמרה לי שהיא למדה במסגרת האוניברסיטה על הסיבות שגורמות
לאנשים לעזוב את הבית שלהם ולעבור לגור ברחוב ושהשיעור המסוים
שבו למדה על הנושא הספציפי הזה ריגש אותה במיוחד. נשבעתי שאם
אוכל, אעזור לאנשים כמוך, היא אמרה לי, ואז בצורה המדהימה
ביותר התקרבה צעד אחד אל המיטה שלי, הסירה מעליה את הפרווה
הסינטתית שלבשה והנחיתה אותה ברכות פינית נפלאה לאורך הגוף
שלי, עד שהפכה לשמיכה.
יא אללה, אמרתי לה. ומיד תירגמתי לאנגלית.
היא חייכה אלי ומהחיוך, ומהשמיכה, ומההתרגשות שלי, עצר יוהאן
סיממונסוב הקטן, עיתונאי מקומי, שתמיד ידע לזהות התרחשויות
עירוניות ממש ברגע שבו הן התחילו.
הוא ניגש אלינו ושאל מה קורה כאן.
שם.
כאן.
פו הסבירה לו שכנראה איבדתי את הזיכרון, כי אני לא יודע איך
הגעתי לרחוב דורסהמשפף. הוא הינהן, העיתונאי החביב, ואמר שהוא
כבר שמע על מקרים כאלה. אישה שנמצאה בתוך מכונת כביסה ישנה
בפארק שעשועים, איפשהו באיטליה. צפון-צפון איטליה.
הוא התיישב לידי על המיטה והביט בי. חייך אפילו.
ברוך הבא לפינלנד, הוא אמר.
תודה, אמרתי.
לפתע הוא הרגיש משהו. משהו לא נוח על המיטה בה התיישב.
הוא תחב את היד שלו מתחת לסדין שעליו שכבתי והוציא משם קלטת.
אחת מאלה שפעם היו מתנגנות במכשירים של רדיו-טייפ. הוא עשה
פנים של, מה הדבר הזה, והושיט את הקלטת לידיה הקטנות של פו. פו
הקריאה בקול את שמו של הזמר שהיה רשום גם באנגלית על הקלטת.
למה אתה מחביא קלטות של זמר בשם בוי ג'ורג', יוהאן שאל
ולראשונה הפנים שלו לבשו מבט של הפתעה. לקחתי את הקלטת מהידיים
של פו, לא מחמיץ בדרך את האפשרות לחוות את המגע הרך של האצבעות
הפיניות האלה שהיא זכתה בהן, והסתכלתי על הקלטת המוכרת.
זיכרונות טובים מפעם.
לא היה לי מושג איך הגיעה הקלטת שמאז גיל 13 הספקתי לאבד אותה
לפחות חמש או שש פעמים ולמה מכל הקלטות שאיבדתי לאורך השנים,
דווקא זאת הגיעה אל בין הסדינים שלי ביום שבו התעוררתי
בפינלנד. אף פעם לא הייתי מעריץ גדול של הזמר הזה, אמרתי לפו.
היא הביטה בי במבט חמור, מסוג המבטים שאחיות שומרות לתמונות
פרסומת שתולים בחדרי חולים כדי לשמור על השקט.
יוהאן הוציא מתוך התיק שלו מכשיר הקלטה שהיה מחובר לו
מיקרופון. סימנתי לפו שתגיד ליוהאן שאני לא מעוניין להתראיין
לשום עיתון או תחנת רדיו אבל עוד לפני שפו הוציאה מילה מפיה,
יוהאן ניתק את המיקרופון ממכשיר ההקלטה, פתח את מכסה הכנסת
הקלטות ודחף פנימה את הקלטת שלי. את הקלטת שהיתה פעם שלי.
פו התיישבה ליד יוהאן. לידי. יוהאן הניח את הטייפ ביניהם, על
המיטה ולחץ על כפתור ההשמעה.
צלילים ישנים יצאו מהמכשיר שלו.
הוא הנמיך את פניו.
לחשתי לפו שזאת קלטת מפעם. פו לחשה משהו ליוהאן.
לפתע יוהאן התחיל לצחוק.
ילדות, הוא אמר. איזה ימים נפלאים.
מתחת לשמיכת הפרווה, פו נתנה לי את ידה.
יוהאן קם מהמיטה ותפס עוברת אורח צעירה. את זוכרת, הוא אמר לה
(כך תירגמה לי פו), את זוכרת את הימים הישנים ההם, עם המוסיקה
הזאת ברקע? הוא משך את האישה איתו ויחד הם רקדו, שילוב של
סלואו עם מין סגנון שאף אחד עדיין לא חשב עליו. הוא רקד איתה
עד שהאישה הצעירה אמרה לו די. ונעמדה.
האישה הצעירה הסמיקה כשיוהאן אמר לה שזאת היתה עבורו דקה מרגשת
מאוד. במקום ללכת לדרכה היא נשארה איתנו. היא הוציאה מתוך התיק
שלה כדורים של שוקולד עטופים צלופן וחילקה לנו.
ניל סיפרה שקוראים לה ניל.
היא אמרה שהפעם האחרונה שהיא ישנה בחוץ היתה בגיל שש-עשרה אחרי
שרבה עם ההורים שלה בעניין שקשור לאיזה בחור מבוגר מדי שהביאה
לחדר.
שהיה נורבגי.
אז היא ישנה בשק שינה בגינה מחוץ לבית.
אבל אז היה קיץ.
היא התיישבה על המדרכה, קרוב לשפת המיטה ונראתה מאושרת. היא
הביטה בנו כאילו היתה חלק מהחבורה שלנו ולא סתם עוברת אורח
שיוהאן בחר לרקוד איתה ברגע של עילוי הנפש.
בדרך כלל, היא סיפרה למרות שאף אחד לא ביקש ממנה לספר, אני
הולכת לעבודה בשעות האלה. כל יום אותו סיפור. יוצאת מהבית ליד
כיכר השליחים, חוצה את הכביש במנהרה, עושה סיבוב דרך הרחוב הזה
כי כאן יש את כל החנויות המעניינות ואז עולה לשם. היא הצביעה
אל בניין המשרדים הכי קרוב אלינו. שם אני עובדת. וזאת הפעם
הראשונה שמישהו לוקח אותי לריקוד בדרך לעבודה.
ככה זה החיים, אמרתי. אתה אף פעם לא יודע מה הדבר הבא שיקרה
לך.
ניידת משטרה עצרה לידנו.
שוטר פיני מלווה בשוטרת פינית התקרבו אלינו. הם שאלו את פו מה
אנחנו עושים באמצע הרחוב. פו אמרה להם שאנחנו מיצג. השוטר
הפיני הינהן ונסוג עם השוטרת חזרה לניידת.
לא אמרתי להם איזה קלטות אתה שומר אצלך במיטה, יוהאן צחק. הם
היו עוצרים אותך מיד, אם אתה שואל אותי. ואז הוא הפסיק לצחוק
ושאל ברצינות: תגיד, יכול להיות שאתה מחביא עוד דברים שם מתחת
לשמיכה?
אמרתי לו שאין סיכוי. שבאתי מרחוק ו...
פו הזיזה מעט את השמיכה.
העיניים של יוהאן בערו.
ניל נעמדה והביטה על מה שראו כולם.
איזו חוברת, יוהאן מילמל בשקט. חשבתי שרק אצלנו יש כאלה.
אני חושבת שיש חוברות כאלה בכל העולם, ניל אמרה.
פו הביטה בי. מאוכזבת.
זה מפעם, אמרתי להם. הכנסתי את החוברת עמוק מתחת לסדינים
וכיסיתי את עצמי בשמיכה של פו. זה ממש היה מזמן.
הם הביטו זה בזה ולרגע לא אמרו דבר.
ניל שברה את השתיקה ראשונה. טוב, היא אמרה, אני מודה שגם לי יש
כמה כאלה בבית. ואני לא יכולה להגיד שמעולם לא הצצתי פנימה. יש
ימים כאלה, אתם יודעים... ש...
יוהאן כיחכח. לי יש אחת. ישנה. בבית. איפשהו. אין לי מושג
אפילו איפה.
כולנו הבטנו בפו.
פו נראתה מזועזעת. היא לא הודתה בדבר.
יוהאן לחץ שוב על כפתור ההשמעה ונתן לבוי ג'ורג' לשיר עוד קצת.
הוא הוציא את החוברת שהחבאתי במיטה, אותה החוברת שגרמה לפו
להחליף צבעים ודיפדף בה כאילו אף אחד לא היה מסביב.
בעצם, הוא אמר. במה אני צריך להתבייש?
ניל צחקה.
היא ליטפה את פניה כדי לחמם אותם בקור הבוקר של הלסינקי ואז
עצרה ושאלה את פו אם יש לה מראה. פו הוציאה מראה מהתיק שלה -
היא היתה אחות מסודרת פו. גם פינית וגם מסודרת - ונתנה לניל.
ניל הביטה במראה. פצעון קטן יצא לה ליד האף. זה העונש שאני
מקבלת על החטאים שלך, היא דחפה את יוהאן בידה.
יוהאן היה עסוק בעמוד מעניין שמצא בחוברת. הוא לא ענה לה.
כתוב פה שבני נוער חושבים על... אתם יודעים, בערך כל שבע דקות.
כל כמה? ניל שאלה.
שבע דקות, יוהאן אמר. מעניין איך זה היה אצלי.
השנים עוברות מהר. אני לא בטוחה שאני זוכרת מתי היתה הפעם
האחרונה שאני חשבתי על... ניל אמרה והביטה אל הבניין בו עבדה.
אני חושבת שזה היה לפני המשכורות של החודש שעבר. כשהבוס החדש
הגיש לי את המעטפה. היה לו ריח מהמם של אושר. ואיך שהוא ידע
לשחק עם העניבה.
פו שתקה בקול.
יוהאן טפח לי על הכתף. הוא אמר שהוא חושב שאנחנו, כלומר שהם,
צריכים להודות לי, שככה ריעננתי להם את המגירות הישנות מלמעלה
למטה. (בפינית זה נשמע יותר ברור.)
ניל אמרה שבשעה הזאת היא בדרך כלל קבורה עמוק מתחת לניירות
מחשב. ואז הוסיפה: זה מדהים איך פעם, לפני כמעט עשרים שנה,
ובאותן שעות בדיוק, הייתי מביטה מהחלון בבית של אמא ואבא על
השלג שיורד בחוץ וחושבת על כל הדברים שיום אחד אני ארצה לעשות
בחיים. והנה...
פו אמרה שהיא מעולם לא החמיצה יום אחד של לימודים.
ויוהאן הביט בה קצת אחרת.
וגם ניל.
לימודים זה טוב, יוהאן אמר. אבל אם תשאלו אותי מה אני זוכר
מימי הבית ספר שלי אני אגיד לכם מיד. אני זוכר את היום שבו
ברחנו אני וריס וקוד לסאונה של הספורטאים וישבנו שם לבד עד
שבאו לגרש אותנו ואז רצנו עירומים לאגם הקטן, מול האיצטדיון,
וקפצנו פנימה בלי לדאוג או לחשוב אפילו קצת על זה שהאגם היה
בלילה קרח.
ניל מיששה שוב את פניה. הפצעון שיצא לה תפס אותה לא מוכנה.
היא אמרה תוך כדי בדיקת הפצעון שלעולם לא תשכח את מסיבת הסיום
שלה בתיכון. בעיקר לא את המורה שלה להיסטוריה שנישק אותה אחרי
הנאום שנשאה מול התלמידים וההורים קצת יותר ממה שהיה מותר לו.
אבל לא יותר מדי.
פו אמרה בקול שקט שפעם היא חשבה לברוח קצת לפני סוף יום
לימודים. אבל בסוף נשארה.
הניידת של המשטרה עצרה שוב לידנו והשוטר הפיני והפינית השוטרת
יצאו אלינו שוב מהמכונית. תראו אני מתנצל, השוטר אמר, אבל
ביררתי בתחנה ואין שום אישור למיצג ברחוב דורסהמשפף.
באמת? פו אמרה.
השוטרת הפינית התקרבה אלי והביטה בי מקרוב. זאת לא מתיחה עבור
הטלוויזיה, נכון? היא שאלה. כי זה כאן נראה לי כמו מישהו שאני
מכירה מהטלוויזיה.
לא, הוא לא מכאן, פו הזדרזה להגן עלי. היא כבר אהבה אותי באיזה
אופן. כמו איש זר שמחליטים פתאום לאהוב כמעט בלי שום סיבה.
ואני אהבתי אותה. בעיקר את האף הכי קטן שהיה לה.
מאיפה שהוא לא יהיה, תדאגו לפנות את המדרכה תוך שעה, בסדר? היא
ביקשה.
הינהנו.
אני בכל מקרה צריך לצאת לעבודה, אמרתי לפו. וליוהאן. ולניל.
השוטרים עזבו. נסעו.
יש סיכוי שנמצא אותך כאן גם מחר? יוהאן שאל.
אני לא בטוח, אמרתי לו. אני לא כל יום מתעורר בפינלנד.
אבל אם תתעורר, פו אמרה, ומיד רשמה לי את מספר הטלפון שלה. היא
תחבה את הפתק מתחת לסדינים.
היה לנו נעים מאוד לפגוש אותך, ניל אמרה.
אמרתי להם שהעונג כולו שלי. שעתיים אחרי שהתעוררתי כבר יכולתי
להרשות לעצמי להיות יותר מנומס.
בתור מתנות פרידה הענקתי ליוהאן את קלטת הבוי ג'ורג' היחידה
שהיתה לי בחיים. יוהאן הבטיח לשמוע אותה מדי פעם ולו בשביל
לצוד את רוח הנעורים שלו בהפתעה.
פו קיבלה ממני נשיקה.
וגם אני ממנה.
וניל... היא לקחה את החוברת.
השארתי אצלם הכול.
בצהריים התעוררתי במיטה הזוגית שלי ושל נילי - החברה החדשה.
היא ניגשה כדי לשאול אותי אם זה בסדר שהיא לא תאכל איתי ביחד
צהריים כי היא מוכרחה לקפוץ להורים שלה.
מה? אמרתי והרגשתי איך העייפות חובטת בי בכל העוצמה.
נילי בינתיים כבר יצאה. השאירה אותי לבד בבית.
התיישבתי על המיטה והבטתי סביב.
עיתון הארץ, משחק מחשב של דרקונים ומבוכים וספר: איך תרכוש
ידידים והשפעה.
הביטחון הנעים שהרגשתי היה חדש, מאתמול, אחרי שנילי נשארה
לישון אצלי בפעם הראשונה. כל כך הרבה ספקות שהיו לי לגבי הקשר
איתה ופתאום הכול נראה כל כך ברור.
אני לא יודע למה התחילו פתאום לרוץ בתוכי התמונות של כל החברות
שהיו לי. שירי ונעמה ואתי ורויטל. כולן נראו פתאום כמו בובות
משחק ליד האישה ששמה היה נילי. כמו מין הקדמה לאיזה ספר שרק
עכשיו אני מתחיל לקרוא.
המחשבה הזאת, שהאישה שאיתה הלכתי לישון היא אולי האישה האמיתית
של חיי גרמה לי לאיזה מין צמרמורת.
בסך הכול לילה אחד ביחד, אבל...
נילי.
איך לא חשבתי מעולם שדווקא נילי.
גל של קור תפס אותי פתאום. החלון היה סגור והחימום עבד אבל
הגוף שלי - הוא היה קפוא. אז ככה נראה העתיד, שאלתי את עצמי
והרמתי מעלי את שתי השמיכות שנשמטו במהלך הלילה.
הרגשתי כמה קר. כל כך קר.
קר כמו בפינלנד. |