מור כרמלי היה המפקד שלי בצבא והחבר הכי טוב גם לאחר מכן. היום
אני לא מדבר אתו. אנשים שהכירו אותנו משנים, התחילו להרים אלי
טלפונים היסטריים בלילות, לתפוס לי את הזרוע ברחוב ולשאול כל
מיני שאלות שכולן התחילו ב"איך זה שאתה ומור?" והסתיימו ב"אולי
בכל זאת, יש לו ילד עכשיו?". ושהייתי עונה "כן. הבן זונה",
המשיכו וחקרו "מי? מור? הילד?" אז במקום להסביר לכל אחד בנפרד,
הנה הסיפור:  
אחרי שהשתחררנו, חיפשנו מור ואני דירה. מור שהציג את עצמו בפני
אמריקאיות כדייב (כי "מור דייב, מור" באינטימיות נשמע הרבה
יותר טוב מ"מור מור, מור"), לא הבין הרבה בלחפש דירות בפרט או
בחיים מחוץ לקיבוץ בכלל, אבל בלהעביר קווי השקיה ובלהרשים
מתנדבות בהופעות בדגמ"ח מאובק בחדר האוכל הוא היה מלך.
האמת היא שגם אני לא הבנתי הרבה בלחפש דירות. המזל שלנו היה
שמיכל שהייתה אתנו בצבא ושרציתי שתהיה איתי גם אחרי הצבא, נתנה
לנו לגור בדירת החדר שההורים שלה קנו להשקעה. "עד שתסתדרו"
אמרה.
הדירה הייתה בקריות. באחת מהן. מוצקין כנראה.
ששה שבועות לאחר מכן, כשמענק השחרור הפך לערמת בקבוקי ג'ין
ריקים ועוגיות החמאה הבזבזניות פינו מחוסר ברירה וכסף מקום
לקציצות תפוחי אדמה אביוניות, לא יכולנו להימנע מהמחשבה של
הצורך להסתדר בחיים. מור אפילו מצא עבודה וכזאת עם רכב צמוד.
אבל היו כמה אבלים: הרכב היה טרקטור. העבודה (ריסוס פרדסים)
הייתה בגדרה. מור היה צריך לצאת כל בוקר בשתים ורבע ועדיין
לאחר. ובנוסף לכל, שטיימינץ, הבוס שלו היה תמיד עסוק מדי מכדי
לשלם לו.
יום אחד חזר מור מהעבודה כשהוא גורר אחריו קופסת סרדינים
ענקית. הוציא מכיסו פותחן קופסאות, כזה של מנות קרב ופתח אותה.
שתי בחורות היו מצופפות בפנים בתנוחת סרדינים. הרגלים של האחת
לצד הראש של השניה.
"זאת ג'ניפר, וזאת ג'ניפר. הן מברוקלין" הצביע מור על השתים
מבלי לציין מי זו מי. "אין להן איפה להיות, אז הן יהיו פה עד
שימצאו משהו".
"אתה מסטול?" שאלתי, "החדר כולה ארבעים ושמונה סנטימטר רבוע.
אנחנו מעשנים בדלים שאנשים זורקים ברחוב ואתה מכניס דיירי
משנה?"
"יהיה בסדר" ענה בביטחון.
"מה שיקרה זה שבסוף יעיפו אותנו מכאן" התנגדתי ומיד התאוששתי
כשאחת מהן התרוממה והציגה צדודית מבטיחה.
"מאיפה הבאת אותן?"
"מתנדבות. זרקו אותן כי הן ערבבו שק בונזו במרק הירקות שהגישו
לקיבוץ וכשנתפסו, הן עדיין התעקשו וטענו שבונזו טעים ושיש בו
את כל אבות המזון".
האמריקאיות נשארו, איך לא. בדרך כלל היינו עושים את מה שמור
חשב שצריך לעשות.
את רוב הימים הבאים בילינו ג'ניפר, ג'ניפר ואני בלא לעשות כלום
ולחכות למור שיחזור בערב ויגיד לנו שיהיה בסדר. את הלילות עשו
הבנות בקופסת השימורים, "על מנת שלא ייוצר מתח מיני מיותר" אמר
מור ולא פירש.
המצב הפך אף פחות נסבל לאחר שג'ניפר וג'ניפר שהבינו יותר מאתנו
בשוויון ובקומוניזם, שטחו בפנינו את הטענה שזה לא הוגן שרק הן
יבלו את לילותיהן בקופסא בעוד שאנו ישנים בחוץ הנוח יחסי. "ואם
כבר מדברים על עניינים" הוסיפה ג'ניפר, " אז אנחנו ממש לא
מבינות למה אתם לא מזדיינים אתנו?".
"זיונים יהרסו את הכל, אבל לא אכפת לנו לישון בקופסא לפעמים"
ענה מור בשם שנינו, למרות שלא בדיוק הבנתי מה זה "הכל" ולמרות
הצפיפות האיומה, אי היכולת לישר את הרגלים והריח הנורא
בקופסא.
השבועות הבאים התאפיינו במלחמה טקטית ופסיכולוגית סביב מי תופס
את החוץ. נוצרו מצבים שכבר בשש בבוקר הייתי משיג שליטה בחוץ
ולא הייתי נוטש עד שמור היה מחליף אותי בערב, אפילו במחיר
סיכון ספיקת כליות.
יום אחד, כשמור ריסס פרדסים, ג'ניפר נסעה לבקר קרובים שלה
בנתניה ואני נשארתי עם השניה, זאת הנחמדה, שאלה היא אותי לפתע,
במבטא הברוקליני הכבד שלה, אם אני מעונין לקיים ומיד הוסיפה
ונשבעה ששום מילה ממנה לדייב. חשדתי שהיא מנסה לגרום לי לפנות
את החוץ או "להרוס את הכל" ופתרתי אותה ב"אני צריך לחשוב על
זה". בלילה, כשסיפרתי על כך למור, ענה שאני חבר טוב ומה שלא
יהיה - אסור לקיים עם האמריקאיות הזונות.
"גם אתה לא מקיים?" ניסיתי לסלק כל ספק.
"אתה יודע מה ?" הציע, " אם אני מקיים, אל תדבר איתי יותר".
"האמת היא שנראה לי שיכול לקרות משהו נחמד ביני ובינה" ניסיתי
בכל זאת.
"תעזוב. תאמין לי" ענה.
האמנתי.  
כמה ימים לאחר מכן הייתה זאת דווקא ג'ניפר שהייתה צריכה ללכת
ולסדר משהו בשגרירות האמריקאית וג'ניפר, זאת הלא נחמדה, שאלה
אותי במבטא אפילו כבד יותר, אם אני מעונין לקיים. אבל עניתי
ב"לא" מוחלט. לא היה לי שום ספק שיהיה מה שיהיה - אסור לקיים
עם האמריקאיות הזונות. במיוחד לא איתה.
שבועיים לאחר מכן, בשבת, כשנהיה כבר קרוב לצהרים והבנות לא
יצאו מהקופסא, פתח מור את המכסה ובמקום אמריקאיות הוא מצא חור
גדול בתחתית. בשיגעון רצנו לדירה שמתחתינו, זו של הרומני
העיוור רק כדי למצוא את פותחן הקופסאות כשהוא עדיין נעוץ בתקרה
ואת הבנות ערומות במיטה אתו.
"מה קורה פה?" צרחתי בקול שיכול להתפרש על ידי כאלו שלא כל כך
מכירים אותי כקול של אחד שקצת מאוהב.
"לא שילמתם ועד בית כבר חודשיים. אז לא הייתה לי ברירה" טען
העיוור בהגיון של ועד בית.
"קיימתם?" המשכתי וצרחתי.
"אתה מטורף? תפסיק לצרוח! הרי אתה יודע שאסור לקיים עם
האמריקאיות הזונות" השיב הרומני וקרץ בעין נטולת אישון למור.
החור בתחתית הקופסא נשאר כמצבת חוב לועד הבית שכן לא היה לנו
מושג איך לאטום אותו. חשבתי ואני בטוח שגם הבנות היו בדעתי,
שזה היה הזמן לשנות את הסדרי השינה ולבחון מחדש את מדיניות
הפרדת המינים. מור סרב להשתכנע ומכיוון שבדרך כלל עשינו את מה
שהוא חשב, הרי פרוצדורת השינה של אלו שבקופסא הפכה לסיוט צרוף.
אני לא יכול להעיד לגבי הבנות, אבל מור ואני, לפני שנרדמנו,
היינו מנסים בכל כוחנו להיתפס בדפנות הקופסא, שעל מנת לא לפול.
הבעיה הייתה, שאיך שנרדמנו, היינו מאבדים את האחיזה וצונחים
למיטה של העיוור. הדבר לא היה נורא כל כך, אלמלא העובדה  שהוא
לא הצליח להבחין בין הג'ניפריות וביננו והיה שולח ידים אל מי
שזה לא יהיה.
היה  עוד קטע אחד שאני קצת מתבייש לספר עליו ובו נשברתי
והתחלתי להתמזמז עם ג'ניפר הנחמדה. מזל שמור חזר מוקדם  וקטע
אותנו. אחרת אני לא יודע מה היה קורה. מה שבטוח, טוב לא היה
יוצא מזה.
אמה של מיכל שהופיעה יום אחד בהפתעה, פיזרה את החבורה לכל
הרוחות לאחר שמצאה את הקופסא, החור ואת שתי האמריקאיות מציצות
אליה מהמיטה של הרומני דרך החור.
"הנה הלך הצ'אנס שלי עם ג'ניפר" ניסיתי לשכנע את מור במעט
ובדיעבד.
"יותר טוב ככה. תאמין לי" ענה.
האמנתי.

שבע שנים לאחר מכן, כשהסתובבתי בשדרה החמישית ליד הרוקפלר סנטר
ראיתי לפתע את ג'ניפר, זאת הלא נחמדה, מחובקת עם לא אחר מאשר
הרומני העיוור. מיד רצתי להרים טלפון למור ולספר לו על איך
שהרומני שיחק אותה בסוף.
כמו שאתם בטח מנחשים, ילד ענה לי. כמו שאתם בטח עוד מנחשים,
קראו לו דורון וההורים שלו היו ג'ניפר ומור או דייב כפי שקרא
לו הילד.
הבן זונה.