הקול בשממה של המקום הזה, המקום הזה שמת כבר ממזמן. למה אני
חיה כאן בכלל? התסכול שיש לי מלגור כאן, בעיר הזאת, אני מכירה
את כולם. כולם חוץ מעצמי.
אבל יש כל כך הרבה יופי שאני הולכת ומסתכלת מסביב, יום שישי
אחר הצהריים, שקט כאן כמו בתוך מקום מוגן. מוזיקה שקטה בדיסק
מן, כנראה שאייר. ומכל מקום יש ריח של בית. ריח של שניצל, ריח
של תנומה, ריח של צחוק ישן, שיתעורר בקרוב. ריח של גן, של
ילדים תמימים. בעוד כמה שנים הם יהיו מתבגרים מתוסכלים, בדיוק
כמוני. בעוד כמה שנים כל מה שהם ירצו זה רשיון כדי שהם יוכלו
לעוף מהמקום המזוין הזה. אבל לבינתיים הם בטוחים בעצמם.
ועל החלון יש חבלי כביסה עם בגדים מתנופפים עליהם, כפופים
למרות הרוח הקלה והשמש, שמגיעה אפילו עד לכאן. ואני הולכת בלי
גרביים על המדרכה החמה, החיוך שלי כל כך גדול וחסר גבולות,
שובר את הדיכאון שלי. אני מתחילה לבכות מרוב שמחה טהורה, הלב
שלי מתמלא עד למעלה.
גדולים ממני, האנשים שאני מעריצה, הם מעולם לא שכחו מאיפה הם
באו. ולמרות שאין לי שום פאקינג מושג לאיפה אני הולכת, אני
מבטיחה לעצמי שאני לא אשכח. אני לא אשכח את הרגעי אור הקטנים
האלו, את הגגות שישבתי עליהם, את החברים שלי, את הצחוק, את
הקיץ, את החיים שלי. את העיניים שלו. את האוטובוס שאיחר. את
הקור שהרג אותי, הקור שגרם ליד שלי להיות חסרת תחושה. אני
לעולם לא אשכח.
ואני מקווה שאני אגדל, ואהפוך להיות בדיוק כמו ההורים
המזדיינים שלי, למרות שאני מנסה להימלט מזה בכל כוחי, אני
אזכור את מה שפעם הייתי.
ולמרות שאני שונאת את המקום הזה, למרות שאני לא יכולה יותר,
ביום שישי אחר הצהריים, זה עדיין הבית שלי.