אני יודעת שהוא אהב אותי באמת.
גם אחרי שנפרדנו הוא אמר לי, "דין, אני באמת אהבתי אותך, אבל
הכול נהרס".
כמה טיפשות בבת אדם אחת. איך ברגע אחד הרסתי את הכול איתו.

היינו יחד שנתיים, כמעט כל התיכון.
ישבנו יחד, היינו באותה מגמה, חברים הכי טובים, וגם הזוג הכי
יפה בשיכבה.
כשציירתי אותנו פעם לתערוכה של המגמה, אנשים התבוננו בציור
ואמרו בקול, בגבי שמעתי אותם, "שני המפגרים האלו, יש דברים שאף
פעם לא ישתנו", אבל היו גם כאלה שעמדו ואמרו "איזה אומץ יש
להם, שוברים את כל המוסכמות החברתיות", ובאמת היינו כאלו,
טיפשים מאהבה ושוברי מסגרת.
בתערוכה עצמה אנשים התבוננו בציור בפליאה, אבל כולם אהבו
אותו.
עבדתי עליו קשה, ניסיתי להדגיש כמה שיותר את שילוב הצבעים
הכהים שלו לצבעים הבהירים שלי, לקח לי גם המון זמן להלחם
במנהלת של בית הספר כדי לקבל אישור להכניס את הציור לתערוכה.
גם היא לא היתה מרוצה מזה שהיינו יחד.
היה מוזר, אבל דווקא היחידם שתמכו בנו היו ההורים שלי, כל פעם
שהוא נכנס אלינו הביתה פניהם היו מוארות והם שמחו בו.
פעם אפילו אמא שלי אמרה לי שהיא ממש גאה בי, היא חשבה שזה ממש
יפה לראות זוג כמונו, ילדה בריטית בהירה וילד אתיופי.
גם אני חשבתי ככה, שאנחנו כל כך יפים יחד.

חיים עבד קשה מאוד כדי להכנס לבית הספר לאומנויות בו למדנו.
הוא קיבל המלצה מבית הספר שלו בשיכון ללכת לבית ספר למחוננים,
ושם הוא לא אהב רק ללמוד ואז הפנו אותו לאומנויות.
לא קל לילד אתיופי לא משנה כמה הוא חכם להכנס לבית ספר שרוב
התלמידים, וצוות המורים הם ילדי שמנת לבנים.
שנאתי כל כך את ההנהלה על הדברים שעשו לו.

כשהתחלנו לצאת לכולם זה היה מוזר, דין האומנית, הילדה הזאת,
החמשושית, זאת שסירבה לגיא פלג, זאת שפשטה את החולצה לעיני
המורים, התלמידים, ההורים בסוף המחזה של שיער,
זאת עם האומץ, זאת ה"אמיתית", יוצאת עם חיים מהשיכון!

לא היה אכפת לי מההערות שנעצו בנו מכל עבר, נראה לי שגם לחיים
לא היה אכפת.
הוא גמל אותי מהגראס שעישנתי מכיתה ו', הוא שמר עליי תמיד.
הוא היה הטוב מידי בשבילי לא אני הטובה מידי בשבילו.

אז איך זה שילדת שמנת מרדנית כמוני יוצאת עם אתיופי, תשאלו
ואני אענה בשמחה.
מה קורה לילדה שבפעם הראשונה ההורים תופסים אותה מסטולה לגמרי?
היא רבה איתם ויוצאת מהבית דיי הסטרית.
זה מה שקרה לי, יצאתי בריצה, פשוט רצתי, עברתי את השכונה שלנו,
עברתי גם את השכונה שאחרינו... והמשכתי והמשכתי, הרגשתי כמו
פורסט גאמפ, כל הדרך דמיינתי שההורים שלי יראו אותי עוד שנתיים
בטלוויזיה אחרי שעברתי את כל אירופה ואסיה בריצה.
שעה אחרי עצרתי, והתחלתי לבכות, התחלתי לרוץ שוב, מתייפחת
מבכי.
הסתכלתי סביבי, מקום לא מוכר.
הנשימה כבר היתה כבדה עליי, מהגראס, הריצה והבכי.
מולי היה מגרש כדורגל שיחקו שם כמה ילדים, והיתה ברזיה.
הלכתי אליה ושתיתי, עדיין בוכה.

"דין" מישהו צעק לי מאחורה, הסתובבתי במהירות מבוהלת לגמרי,
"מה את עושה כאן?" זה היה חיים.
הוא רץ אליי ממגרש הכדורגל, שמחתי לראות אותו, מרוב שמחה
התחלתי לצחוק ולבכות בקול מפגר.
התיישבנו על החול שליד המגרש, ספרתי לי כמעט כל מה שהיה לי
בראש, הוא רק הקשיב הזיז את ראשו לאות "כן אני מבין".
ואז בסוף הוא לקח אותי הביתה... צעדנו יחד שותקים.
לא הפריע לי פשוט לשתוק לידו, ואהבתי את זה.
שהגענו לבית שלי, חיבקתי אותו חזק. הוא החזיר לי חיבוק חושש,
ואז נשקתי אותו, בעדינות נגעתי בשפתיו.
לאט לאט גם הוא התחיל לזרום איתי.
נכנסנו לבית שלי, אמא שלי ישבה בוכה בסלון, היא חיבקה אותי,
אחר כך גם אותו.
הכול היה מושלם אחרי, היינו יחד, רק שנינו, לא רואים ממטר את
כל העולם.

ככה שנתיים...
שנתיים מדהימות, אבל הרסתי אותם.