New Stage - Go To Main Page


קוראים לי ברן.
ברן שטרמלהניחכדדגכצתואנימאודמגניבחדלעוזיחיטמןהמלךכשדח.
אני הסוכן הפרטי הטוב ביותר בכל העיירה!
כשיש למישהו בעיה- הוא פונה ישר אליי!!!
לרוב, החיים כאן בלוס-אנג'לס הקרירה של שנות ה-40 דיי שקטים,
אבל את הלילה ההוא אני בחיים לא אשכח!
היה זה ה-5 בספטמבר 1962 כאשר היא החליטה לקפוץ לביקור.
היא נכנסה למשרדי בכל הדרה כאשר קולות תופים נשמעים ברקע והחלה
למרר בבכי.
"למה?!?!" היא נזעקה לפתע.
"מה קרה?" שאלתי אותה בתמימות שלא הייתה אופיינית לי כלל
וכלל.
"זה אהובי!" היא ענתה בעוד היא מוחה את דמעותיה מן הלחיים.
"הוא נעלם!"
"נעלם?!?!" נעמדתי בקפיצה. אם זו הייתה תוכנית טלויזיה היו
עכשיו קולות חזקים של "טאם טאם טאאאם!!!".
"כן..." היא אמרה ומיד מטר נוסף של דמעות החל להנזל מעיניה
הרטובות גם כך.
"ואת רוצה שאני אמצא אותו?" שאלתי אותה בחיפזון.
"לא... אני רוצה שתרקוד הולה לצלילי מיטב שירי בריטני ספירס!"
היא ענתה לי והפסיקה לרגע לבכות, "כן! אני רוצה שתמצא אותו יא
בלש חסר כישרון אחד!!!"
התיישבתי חזרה בכיסאי. אני לא אוהב ציניות, אבל כשהוא מגיע מפה
של אישה כה מושכת כמוה...
"זה יעלה לך כסף!" סיננתי לעברה בעוד אני מדליק סיגריה "הרבה
כסף..."
"אני אשלם לך כשתמצא אותו!" היא החזירה לי בקרירות שהתאימה
לאשת מכירות ממולחת.
לרוב לא הייתי לוקח תיקים כאלה, אני כבר ראיתי כמה סרטי בלשות
בחיים שלי ותמיד מתברר בסוף שהאישה היא הפושעת, אבל היו לה
קסמים שפשוט לא יכולתי לעמוד בפניהם!
אבל לפני שהסכמתי הייתי חייב לוודא שהיא לא הפושעת.
רקחתי בליבי מזימה איך לערום עליה.
"את לא פושעת, נכון?" שאלתי אותה והתגאתי בעצמי על התיחכום
שאפילו אני לא ידעתי שיכול להגיע לרמה כה גבוהה.
"אני נראית לך כמו פושעת?" היא שאלה אותי ושלפה אקדח ושק מלא
דולרים.
הבנתי שאין סיכוי שהיא תהיה הרוצחת ולכן הסכמתי לקחת את התיק.
וכך יצאתי לי למסע חיפוש אחר אהוב של אותה אישה שרמנטית שנכנסה
אל משרדי באותו יום סגרירי באותה עיירה שקטה יחסית.





החלטתי לנסות את מזלי והלכתי אל הבר העירוני- "העתודאי
המרקד".
כשנעמדתי מבחוץ, מול דלת העץ הישנה, יכלתי לשמוע את קולות
מוסיקת הקאנטרי הרועשת וקולות המשקאות הנמזגים אל כוסות
הזכוכית הגדולות. תמיד נחרדתי כששמעתי על המקום הזה.
פחדתי ממנו כמו שפחדתי מדודו זר בהופעה חיה! אבל נשמתי בכבדות
ונכנסתי אל הפאב.
שקט השתרר במקום בראותי נכנס. שני שיכורים שהיו מבוקשים ע"י
המשטרה נמלטו בחופזה דרך דלתות צדדיות אבל לא לשמם באתי לכאן.
"מישהו יודע איפה נמצא מר אורנג'שרברט?" שאלתי בקול רם.
"אני יודע!" זקן שיכור צעק מפאתי הפאב.
הוא היה ישיש בעל מראה מחוספס. קרוב לודאי מחוסר עבודה שבילה
את רוב זמנו בלמלא את פיו באלכוהול ואת מכנסיו בזונות. כנראה
שבלילות היה שודד בנקים כדי להשיג כסף.
הוא נראה לי אמין מספיק.
"מה אתה יודע?" שאלתי אותו והכנתי את עצמי נפשית ופיזית
לעיסקה.
לפתע אורות הפאב נכבו ושלוש יריות עמומות נשמעו.
האורות נדלקו שוב וראיתי מסביבי שלושה אנשים מתים אך הישיש
עדיין ישב מולי, חי מתמיד.
"אז מה אתה יודע?" שאלתי אותו שוב.
פתאום אורות הפאב נסגרו שוב.
"עכשיו אני בטוח פוגע!" נשמע קול עמום מסוף הבר ושוב שלוש
יריות עמומות נשמעו.
הפעם כשאורות הפאב נדלקו הישיש שכב מחוסר רוח חיים למרגלות
הכיסא כשכוס הבירה עדיין בידיו.
נחרדתי למראה עיני. נזכרתי שוב בסיבה שלא רציתי לעולם להסתובב
במקומות האלה. דמו של הישיש נזל על ג'ינס הדיזל החדש שקניתי רק
אתמול!!! "איכס!!!!!!!!" נזעקתי למראה הזוועה ויצאתי החוצה
בריצה מטורפת.
וכך הרמז היחיד שהיה לי התעופף עם הרוח וביחד איתו גם התקווה
שלי למצוא את מר אורנג'שרברט.





התהלכתי ברחובות העיירה הנטושים, המוראל שלי היה בשפל המדרגה.
לפתע ראיתי צל אנושי חומק אל מאחורי בניין הבנק הגדול.
שלפתי את האקדח ויצאתי למרדף שקט אחר הצל שכנראה שהוא הסיכוי
היחיד להתקדמות בעלילה התקועה של הסיפור.
הסתכלתי בזהירות מאחורי הבניין וראיתי שם אדם מסתורי.
האדם יצא מהאפילה ולהפתעתי התגלה כגברת שוגרל... שוגרסט...
שרברסט... אוף! לא משנה, זאת הייתה הגברת השרמנטית הזאת
מההתחלה! נו, איך מבטאים את זה... סוקרטס... שונדלמור... כץ.
זהו! כץ!!
היא התקרבה אליי וליטפה את לחיי. ידיה היו רכות כמשי.
היא קירבה את פיה לאוזני ולחשה קלות "בוא אחרי!!!!" והחלה
ללכת.
לא ידעתי לאן רגליה מועדות אך החלטתי ללכת בעקבותיה ולא צייצתי
מילה ולו שני שליש מילה.
לאחר מספר שניות הבנתי לאן מועדות פניה... לריצפה.
היא נתקעה באבן ונפלה לריצפה. קול חזק של סיליקון נמעך נשמע
והיא נראתה נבוכה במקצת.
היא קמה, התנערה מכל החול, סידרה את השמלה והמשיכה ללכת. אכן,
מסתורית היא הייתה.
לבסוף הגענו לבית נטוש, שקט וחשוך. בפנים נשמעו קולות טלויזיה
רועמים בקולי קולות ואורות ניאון גדולים בהקו ממנו.
"זה הבית של מי שחטף את אהובי!" גברת כץ לחשה אליי אך עוד לפני
שהספקתי לפענח את הרמז מלא המשמעות שניתן לי בזה הרגע, שמעתי
קול גברי מכיוון הבית.
"מה פה קורה פה?" שאל הקול במבטא רוסי כבד ומזוייף.
סובבתי את ראשי לכיוון הבית ועיני נתקלו בגבר גדול מימדים, קטן
מוח ומשונס מותניים.
בידו הוא החזיק שק, בערך בגודל של ראש של בנאדם, על השק היו
כתמים אדומים בצבע מאוד דומה לדם.
"אוהב עגבניות, הא?" שאלתי את הגברתן המסוקס והצבעתי על השק
שבידיו.
"זה?!" הוא התפלא על בורותי הידועה לשימצה, "זה לא שק עגבניות,
דביל! בלאט!!! זה שק שבו יש רמז שבעזרתו תוכל למצוא מי חטף את
מר אורנג'שרברט, הלא הוא אהובה של גברת כץ!"
דממה השתררה למשך מספר שניות.
"אה..." הסכמתי בחוסר הבנה משווע וגירדתי בראשי כאות לבלבול
נפשי כבד.
"אידיוט אחד!!!" גברת כץ צעקה ברוגז "חתיכת טיפש!!!!! איך
לא-יוצלח כמוך התקבל לעבודה כבלש פרטי יא מטומטם?"
יכול להיות שהיא כעסה עליי.
הרוסי המזוייף ניצל את המבוכה הקלה, זרק את שק העגבניות הצידה
והתנפל על גברת כץ עם אקדח שלוף.
"לא לזוז!!!!" הוא צעק באותו מבטא טיפשי וחסר טאקט לחלוטין.
לא יכולתי להתאפק עוד ופרצתי בצחוק היסטרי לנוכח המבטא.
"אתה צוחק עליי?" הוא שאל בכעס רב.
"אתה לא מבין..." ניסיתי להצטדק, "אני לא צוחק עלייך!! אני
צוחק ממך."
במבט לאחור אני מסכים שהמשפט הזה היה קצת מטופש.
"אתה תלמד לא לצחוק על בוריס צ'יפיצ'נגה!" הרוסי צעק ומיד פלט
צרחת קרב וירה לעברי ארבע יריות מהאקדח.
שתיים מהן פילחו את בשרי.
הרגשתי את הכדורים הקרים מפלשים את דרכם אל עבר ליבי הפועם אך
הם נעצרו בדרך נוכח החמימות הנעימה של גופי הלוהט.
הרגשתי צמרמורת קלה כשהכדור נגע בי.
הייתה זו החדירה היחידה שלי מזה שש שנים והרגשתי כמו בפעם
הראשונה מחדש.
כמה חלמתי על הרגע הזה, כל גופי התכווץ והרפה בקצב נזילת הדם
ונעתי עם הכדור כגוף אחד ויחיד. כמכונה משומנת. אכן, מסתורי
הייתי.
חלומי הופסק בברוטליות כאשר נשמעו עוד שתי יריות וקול צעקה
נשית נשמעה.
נעמדתי דום ולהפתעתי חזיתי בגופת מרת כץ שרועה על הקרקע, כנראה
מתה.
עיניי נעצמו לרווחה לנוכח הזוועה. אכן, מסתורי היה המצב בו
הייתי שרוי.
הרכנתי ראש וראיתי מתחתיי את שק העגבניות אותו השליך בוריס
צ'יפיצ'נגה ממקודם.
התיישבתי ופתחתיו.
השק הכיל מספר חפצים אשר היו יכולים להיות יעילים ביותר להמשך
העלילה כגון: מספר ספרים חרוכים, שני תפוחים רקובים, מחוגה
ומספר עגבניות בשלות.
היו בו גם כמה חפצים לא יעילים כלל, הראש הכרות של אהובה של
מרת כץ וגם מכתב הודאה שבו בוריס מודה על כל פשעיו אי פעם (בין
הפשעים הופיע גם חטיפתו ורציחתו של מר אורנג'שרברט).
ישבתי וניסיתי לקשר את הפריטים אחד לשני וכך לעלות על החוטף.
ואז הבנתי את הקשר בין החפצים!
מישהו לקח את החפצים ושם אותם בשק ביחד! זה הקשר!!!!!!!
גאונותי עברה כל מימדים פורפורציוניים אפשריים וגם אני הייתי
המום מהתגלית המרעישה, הייתי גאה בעצמי עד זוב דם.
נעמדתי מיד וראיתי שבוריס הבחין בי, הוא רץ לעברי עם סכין
שלופה אך אני זינקתי הצידה כחתול אשפתות ומיד חיפשתי דבר מה
לזרוק עליו.
הכנסתי ידי אל השק וחיפשתי את העגבניות, לקחתי מיד את הדבר
העגול הראשון שנקלע לידיי.
מיד ראש כרות ומדמם נזרק לעברו של בוריס.
בוריס נרתע לאחור ותפס את הראש, הוא התבונן בו לרגע, אחר כך
התבונן קצת בי ואז זרק עליי חזרה את הראש.
זרקתי עליו את הראש חזרה.
ואז הוא זרק אותו עליי.
משחק מסירות מותח התפתח עד שלבסוף הראש הכרות נפל לריצפה
באשמתו של בוריס והוא נאלץ להודות בתבוסתו.
קשרתי אותו לכיסא והתקרבתי אל גופתה של מרת כץ.
פתאום נזכרתי בילדותי, עוד כשהייתי שמאן קדוש באחד מהכפרים
האינדיאניים של אוסטראליה הרחוקה ונזכרתי איך אפשר להחיות
בנאדם!
הוצאתי את המחוגה מהשק ולאחר כמספר דקות מרובות הקזות דם,
נסיונות הנשמה, טיפולי חשמל ומדידת שטחים של צורות גיאומטריות
הצלחתי להחיות את מרת כץ.
היא הודתה לי ואני קשרתי אותה לכיסא ליד בוריס.
"מי מהם זה היה?" תהיתי לעצמי בעוד אני מתהלך סביבם. "האם זה
היה בוריס, שניסה להרוג אותי, להרוג את מרת כץ והודה בעצם
חטיפתו של אהובה של מרת כץ וברציחתו ויש לי ראיות מוצקות
ומפלילות רבות נגדו, או שמא זו הייתה מרת כץ שאין לי נגדה שום
ראיה, יש לה אליבי, יש לה הוכחות שהיא הייתה במקום אחר בזמן
חטיפתו, אין לה מניע וגם אין לה שום סיבה בכלל לחטוף את האהוב
שלה?"
המשכתי לחשוב לעצמי עוד מספר רגעים אך הייתי עייף מדי בכדי
לחשוב לעצמי.
"מספיק חשבתי לעצמך." חשבתי לעצמי.
המשכתי להתהלך בין שלושת החשודים.
החלטתי לחתוך את הנקניקים ולהגיע ישר לעניין.
"הרוצח הוא..." עשיתי בכוונה פאוזה דרמטית כדי שאם הייתה זו
סידרת מתח היה מקום להכניס הפסקה לפרסומות "הראש הכרות!!!!"
"הראש הכרות?!?" צעקו שניהם בפליאה.
"לא... זה הייתי אני." הודיתי לבסוף.
כפתתי את עצמי, הקראתי לעצמי את הזכויות ושלחתי את עצמי לכלא
אחת ולתמיד.
קיבלתי 30 שנה, שופט מנייאק.
וכך הסתיימה לה הרפתקאת אבן החכמים.
תיק מספר 423787236054165012975.128 קו נטוי ג' 666-187 סגור.


נ.ב.
אם מישהו לא הבין איפה משתלבת כאן אבן החכמים אז הוא כנראה לא
עמד על המשמעויות הסמליות והמטאפוריות של הסיפור ואני מציע לו
לקרוא אותו שוב אך הפעם שינסה לשים לב לפרטים הקטנים.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 18/1/02 13:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דורון שרייבר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה